היא נכנסה איתי למעלית שהובילה מהלובי במלון אל הקומה השישית, זקנה כפופה מאוד, נעזרת בהליכון ומלווה בעובדת זרה. מיד בהכנסה ראתה את בבואתה במראה, עיניה הישירו מבט לעיניה שבמראה, היא זהתה דמות מוכרת ומיד החלה בשיחה חרישית ושלווה עם דמותה שבמראה, לא הצלחתי להסיר את מבטי מעיניה, העיניים היו רגועות, אוהבות, משתפות סוד, נינוחות, מאושרות, שום איבר בגופה מלבד הפה לא נע, לא הצלחתי להבחין אפילו במצמוץ בעיניה, חשתי בחוט סמוי, בלתי עביר, המקשר בין עיניה לעיניה שבמראה, התכווצתי בפינה, אין אפשרות לחתוך את החוט המקשר, הגענו לקומה השישית, המטפלת שלה נסתה להנחותה אל מחוץ למעלית קראה בקול "סבתא, סבתא, סבתא…" והיא לא משה ממקומה ואמרה בקול איתן שלא תאם את גילה:
" לא תפרידו אותי עוד פעם ממנה " , המטפלת משכה ומשכה והתעצבנה ונאנחה… והיא התעקשה ואמרה בהחלטיות שקטה ומפתיעה : " אני לא זזה מפה בלעדיה " , המטפלת היתה קצרת רוח וחסרת אונים, אני נשנקתי, עיני הוצפו בדמעות, אי אפשר לעזור… המעלית נסגרה והם המשיכו איתי לקומה השביעית ואח"כ חזרו לשישית, לא ראיתי איך נותקה שוב ממי שכל כך אהבה, אם? אחות? שאולי נקרעה ממנה בידי מפלצות בשואה ונספתה .
העיניים האלה לא מניחות לי, העובדה שאי אפשר היה להסביר לה את המציאות מטריפה אותי, אפילו רגע אחד היא לא שדרה סבל, אבל כמה סבל טמון במה שקרה.
Filed under: דמנסיה, זקנה, נופש בטבריה, ניצולי שואה, סבל | Tagged: דמנסיה, זקנה, נופש בטבריה, ניצולי שואה, סבל | Leave a comment »
הבלוג של אילנה ודניאל 