הקטיושה שפצעה את דניאל הרסה גם את מכונת קליית הקפה, ומאז גם נסגר בית המסחר לקפה, בלי דני אין את הקפה המיוחד, ובלי הקפה המיוחד מה ישתו הקונים שכל-כך התרגלו לתערובת המיוחדת שדני היה משכיל לערבב לכל קונה לפי טעמו?
בקורס "תכנון הקמה וניהול של ארכיון ויזואלי לספריה” . שהתקיים ב "מידעטק נהריה", אותו למד יגאל חמיש, פגשתי את פנינה, לאחר כמה מפגשים הסתבר שהיא אחת מהלקוחות הקבועות של דניאל, הגילוי כרך אחריו עיניים נוצצות אצל פנינה, התרגשות אצלי, ופניה של יגאל חמיש אלי בהצעה לכתוב פוסט חדש על המפגש , להלן תיאורה של פנינה: " לפני כשלושה חדשים הכרתי את אילנה בקורס "ארכיון ויזואלי", בספריית נהרייה. וכך, בהפסקה, על כוס קפה , אילנה סיפרה לי על בעלה שנפצע במלחמת לבנון השנייה. אינני זוכרת איך קרה אך פתאום קישרתי , בהתרגשות רבה שדני, בעלה של אילנה הוא הוא ולא אחר, הבחור הנחמד מחנות הקפה." (את דברי פנינה אני מצטטת בדיוק כפי שהיא כתבה).
מקום העבודה של דניאל סבב סביב אישיותו המיוחדת, כאשר קונה היה מתקרב לחנות, דניאל בזריזות מדהימה הכין את התערובת שאותו קונה אהב, כשהקונה היה נכנס לחנות היה דניאל אומר לו – הנה שקית הקפה מוכנה, עכשיו את/ה יכול/ה לשבת לפטפט – , ושוב תיאורה של פנינה:"… בפעמים הבאות כבר לא היה צורך לדקלם את הוראותיו של אבא. בעודי אוחזת בידית הדלת, החל הבחור הנחמד לערבב, לשקול, לטחון ולארוז….ואני עומדת פעורת פה ונדהמת: "איך ידעת?"…
קונים הגיעו הודות לדניאל, קבלו סחורה מעולה בדיוק לפי טעמם, אך גם וביחוד לב רחב ומבין, לשמוע, לייעץ, ותמיד לאהוב את הזולת, זו דרכו של דני בחיים – תמיד להבין את מי שמולו. מאז שבית המסחר נסגר, הופתעתי ממספר הפניות אלי של אנשים בעניין הקפה, בחלקם מתוך רכות והשתתפות אך בחלקם במין טרוניה – עכשיו כבר אין לנו את הקפה שהורגלנו אליו שנים, וטענו שהעדרו שינה להם כמה מהרגלי היום שלהם,
על טקס הקפה בביתם מספרת פנינה :… " תרבות הקפה. הקפה של הבוקר – טקס אינטימי בין אמי לאבי שנהגו לשתות אותו בנחת בשעת בוקר מוקדמת טרם התעוררנו, אנחנו הילדים. ואח"כ הקפה של עשר בבוקר אשר אליו מוזמן כל מי שנמצא בסביבה או כל מי שידע שבשעה הזו כדאי להגיע אליהם. ואיך ידע אבא כמה מנות להכין? תמיד הכין יותר ממה שחשב ועל המגש הניח ספלון נוסף למי שעוד יגיע…מכולם אהבתי את שעת הקפה של חמש אחה"צ. יום יום הגעתי אליהם לשעת הקפה הזו. כשהילדים היו קטנים זו הייתה שעת הטיול הקבועה מהבית שלנו אל בית סבא וסבתא. ברגל או באופניים. לימים, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, המשכתי להגיע אליהם רכובה על אופניים או צועדת ברגל."
– תודה מיוחדת לפנינה, וליגאל חמיש שהפגיש בינינו.
הקטיושה הצליחה לקטוע את שגרת חיינו, את חנות קליית הקפה, את הקפה המיוחד של דני ואת טקסי הקפה של אנשים רבים.
Filed under: הארכיון הויזואלי נהריה 2008, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה | Tagged: הארכיון הויזואלי נהריה 2008, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה | 4 Comments »
הבלוג של אילנה ודניאל 