• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,434 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

נבואות הלב – סיפור אמיתי

עכשיו ממרחק הזמן אני יכולה לכתוב על שתי נבואות לב שהיו לי בעניין פציעת דניאל, לא חששות או דאגות אלא ממש הבנה שמשהו קורה או אמור לקרות.

   לפני המלחמה תכננו דניאל ואני לנסוע לטיול מאורגן בחו"ל, נרשמנו ושלמנו לטיול לקרואטיה וסלובניה והיינו אמורים לטוס באמצע אוגוסט 2006, חודש אחרי הפציעה. שלא כהרגלי הרבתי לשאול ולספר על הטיול, לברר פרטים הרבה מעבר לצורך, וכל הזמן מתחת לפני השטח לא הניחה לי התחושה שהטיול לא יצא לפועל, ושאני מדברת, בעצם, על דברים לא נכונים. אני זוכרת שנחרדתי מהתחושה הזאת… בתאריך שהטיסה היתה אמורה לצאת, ישבנו ב"שיבא" בחוץ והבטנו בשמים מנסים לנחש באיזה מטוס היינו אמורים להיות ברגע זה.

   נבואת הלב השניה היא בעצם לא נבואה אלא ידיעה ודאית, כשנפלה הקטיושה בנהריה, היינו בבית בתי, נכדיי ואני והתכוננו ליום בילוי מחוץ לנהריה, דניאל יצא לעבודה, לפתע בשעה 07:05 פילח את השקט טיל קטיושה, כששמעתי את ההתפוצצות חשתי ממש פיזית שחלק מליבי נתלש החוצה ונשמתי נעתקת ואמרתי בקול רם : "אילת, אבא נפגע, אני נוסעת אליו", לא הייתי צריכה לברר, לא הייתי צריכה לראות ולהיווכח, היה לי ברור חד-משמעית שדני נפגע. אני תמיד אומרת, שלפחות חסכתי מעצמי את הטלפון הנוראי שהיה אמור להודיע לי על פציעתו הקשה של דניאל.

כל פעם עוד נצחון קטנטן

משפחתי חובבת את כל בעלי החיים באשר הם, אצלי באופן אישי יש סינון , הרמשים למיניהם לא כל-כך חביבים עלי (בלשון המעטה),  מועדפים עליהם הם הנחשים  ולכן  בין היתר אנחנו נוסעים  לחוות הזוחלים של גולן בקיבוץ מצובה. ונכדיי נוהגים לכרוך סביבם את הנחשים.

                                                       

תשאלו מדוע אני מספרת זאת? ובכן, כשטיילנו במצובה לפני הכניסה לחוות הזוחלים, הגענו לתלולית קטנה,
דניאל התעקש לטפס עליה – והצליח!!! כל-כך התרגשתי, כל פעם עוד נצחון קטנטן.

הוא דיכאוני וכל היום בוכה, אולי תשבי קצת על ידו ?

היום בעבודה ספרה לי חברה על אשה צעירה המאושפזת בבי"ח למעלה מחודש ואף אחד מצוות העובדים לא שם לב שהיא בודדה ובמצב נפשי קשה, כשהוסיפה החברה ואמרה שאפילו מברשת שיניים אין לה, נזרקתי למקרה שקרה ב"שיבא" ובצמרמורת אני מספרת לכם, קוראים שלי, את ההשתלשלות.

בימים הראשונים לשהותינו ב"שיבא" כשעוד הייתי דרוכה כמו קפיץ לעזרת דניאל ולמעקב צמוד אחרי הטיפול בו (אולי בגלל זה נמחק המקרה מזכרוני עד עתה), פנתה אלי אחות וספרה לי על מטופל ששכב בקצה הרחוק של המחלקה, ואמרה את המשפט שבכותרת. היא ספרה שהמטופל הינו חולה סכרת והוא מאושפז במחלקה כבר כשבוע וכל הזמן בוכה, כששאלתי אותה למה הוא בוכה היא ענתה שהוא דובר רק צרפתית וכרגע אין בצוות דוברי צרפתית, כך שהם מסיקים שהוא דיכאוני וזקוק כנראה רק ליד מלטפת. לשמחתי, אני מבינה פחות או יותר צרפתית, מיד מהרתי אל החולה. 

החולה שכב בחדר והליט פניו בידיו שמעתי יבבה חלושה יוצאת מגרונו, מיד נחמץ ליבי, התישבתי בזהירות לידו לטפתי את זרועו ושאלתי בצרפתית למה הוא בוכה, הגבר הפסיק מיד לבכות ובהתרגשות אמר " את מבינה צרפתית, סוף כל סוף, אני לא מבין מה קורה פה, אף אחד לא מדבר איתי ואני כל-כך פוחד ", מסתבר שהחולה הינו תושב צרפת שאושפז אחרי שחש ברע, הוא בכה מפני שלא הבינו שהוא זקוק למברשת ומשחת שיניים ולא נעים לו להיות כך כבר שבוע, כמו כן הוא ראה שהרופאים מראים על פצע זיהומי שהתפתח ברגלו והוא חושב לפי תנועותיהם שהם רוצים לקטוע לו את הרגל והוא מנסה להסביר והם לא מבינים אותו, מתברר  שהאדם כנראה אדם עשיר ובתוך יומיים בתיווכי הצנוע מאוד הגיע רופאו האישי שהוזעק מצרפת ובתוך יומיים נוספים טס האיש בחזרה למולדתו.

   אני מוקירה את הטיפול המסור שקבל דניאל ב"שיבא" יש לי רק מילים טובות  על בית החולים, אבל אינני מבינה את המקרה ההזוי הזה שקרה שם, כמו בסרט אימה, הכיצד לא נמצא אפילו לא דובר צרפתית רצוצה אחד בכל תחומי המחלקה ובין המבקרים הרבים? אחרי שהוא נסע ואני נרגעתי מסערת הרוחות בה הייתי, אמרתי בבקורת לצוות " בואו ננסה בשביל התרגיל לשאול בקולי קולות מי כאן דובר צרפתית ותראו כמה יענו" אינני מבינה גם כיום את העניין לאשורו, גם אינני מאמינה שלא היה שם בשבוע הזה אף דובר צרפתית, משהו תמוה ביותר התרחש שם.

כמה עבודה יש לנו עכשיו, הטלפונים מצלצלים כל היום…

זה המשפט הראשון ששמעתי כשהתקשרתי למל"ל ירושלים לברר בעיה בקצבה שדניאל מקבל, בעיה שנמשכת כבר כשלושה חודשים. לכאורה משפט לגיטימי. פקידה מתלוננת על עומס בעבודה, אבל אני הרגשתי גוש מחנק אדיר שננעץ בגרוני ביחוד עקב טון דיבורה המסכן. עומס העבודה במקרה זה פרושו אחד לאחד המספר הרב של נפגעים חדשים שהצטרפו למשפחת נפגעי פעולות איבה במבצע "עופרת יצוקה", שרק מתחילים עתה את הדרך המתסכלת של התמודדות מול הרשויות, שלא יודעים כמה הם לא יודעים וכמה הם גם לא ידעו לעולם בגלל אטימות המערכת. חברים שהיו עדים למעט מתלאות הרשויות שאנחנו עברנו העירו בכאב שמן הראוי שאנחנו נשב בבית ויבואו ליידע אותנו מה הם זכויותינו, טוב, מותר לחלום על ימות המשיח.

   המשפט שבכותרת מזכיר לי אטימות אחרת הרחק מימי השהייה שלי עם דניאל ב"שיבא" שבתל-השומר, ליד דניאל שכב חייל פצוע קשה שסבל גם מהלם קרב, על ידו ישבה אימו שדברה רוסית ורק מילים ספורות בעברית, בשיחה עימה הבנתי  שהחייל עוד לא הועבר לחסות משרד הבטחון ושלא משלמים לה עבור ארוחותיה ועבור נסיעותיה וכספה הולך ואוזל, מאוד נסערתי ומיד התקשרתי לחיילת המתאימה, אבוי לאוזני ששמעו את תגובותיה. לשאלתי מדוע לא משלמים לה אש"ל, נעניתי- "מה שאני אביא לה אוכל מהבית? אנחנו לא קטרינג פה."  כשהתעקשתי נעניתי – "הנה אני רואה ברשימות שלי שהוא מקבל עיתון כל יום" . וכשלא הרפיתי ממנה נעניתי- "אני לא אשמה שהיא לא מביאה את מספר חשבון הבנק שלה, התפקיד שלי לא לרוץ אחרי כל אחד וליידע אותו". אני כל-כך שמחה שהחיילת הזאת לגבי היא רק קול ושלא הכרתי אותה.

   אני רוצה רק להוסיף עוד משפט קצר ומאוד מאוד עצוב, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג כתבתי שאנחנו הצטרפנו למשפחת נפגעי פעולות האיבה במלחמה האחרונה, למגינת ליבי  מחקתי בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" את המילה האחרונה. לא אסיים לפני שאשוב ואודה ליגאל חמיש שבזכותו יש לי את הבלוג ובזכותו אני יכולה לשתף אתכם קוראים שלי.

השיירה הבלתי פוסקת

מבצע "עופרת יצוקה" מטבע הדברים מחזיר אותנו ל"מלחמת לבנון השניה", אני מחפשת סימני חרדה אצל דניאל ומוצאת שם רק דאגה עמוקה לחיילינו, אני מתכננת איתו מה נעשה במקרה של התלקחות בצפון, אם תשמע אזעקה בלילה, הפעם זה שונה, הפעם הוא יצטרך להגיע לממ"ד בכסא גלגלים, ודניאל בשלו, אל תדאגי, יהיה בסדר. 

כתב טלויזיה תאר באחת הכתבות את השיירות הבלתי פוסקות של מסוקים שפינו אחרי תקרית מסוימת נפגעים לאחד מבתי-החולים, ואני נזכרת במלחמה הקודמת. כשדניאל היה מאושפז ב"שיבא" אני התגוררתי במלון  "אפרופו" בתל-השומר, חלון החדר צפה על מנחת המסוקים ועל חדר המיון של בית-החולים, אני עדיין שומעת את הרעש הבלתי פוסק של המסוקים, לילה לילה, שיירות של מסוקים, שיירות של אלונקות,הייתי מגיעה מאוחר בלילה למלון מותשת ורואה ושומעת והעיינים כלות, והלב נקרע, את חלקם פגשתי כשהתאוששו במחלקה האורטופדית שיקומית, וראיתי את התמודדותם עם החיים החדשים, כל-כך צעירים ואיזה מורל גבוה היה לרובם על אף פציעתם, ושוב יגיעו חיילים לשיקום, להתמודדות הכל כך קשה עם חיים שונים ואני מקווה שלפחות הרשויות יקלו עליהם בהמשך התמודדותם.

אני חושבת רבות גם על המצטרפים הטריים למשפחת נפגעי פעולות איבה ועל ההתמודדות העתידית שלהם, כאן דניאל ואני יכולים לתרום כמיטב יכולתנו, ובאמת יצרתי קשר עם "ארגון נפגעי פעולות איבה" כדי להציע את עזרתנו.
אנו מחכים להושיט יד.

איפה פה ה-catch?

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לעו"ד צחי ביטון, שאותו שאלתי לא פעם – איך יכול להיות עו"ד כמוך ?איפה פה ה- catch?

אל צחי הגעתי באקראי כאשר גלשתי באינטרנט בחיפוש נואש של "מאין יבוא עזרי"   כאשר קבלנו הזמנה לוועדה רפואית לקביעת אחוזי נכות.,  המזכירה שלו נסתה ליצור איתי קשר בדיוק כשהיינו בוועדת ערר לניידות שליד ביה"ח שיבא, למחרת, כשיצרתי איתו קשר וספרתי לו בהתנצלות היכן היינו הוא ענה " מה פתאום וועדת ניידות, שתהיי לי בריאה", לא הבנתי את דבריו ובתמימותי התחלתי להסביר לו, כשאני חושבת בליבי-" עו"ד לא מבין מה זה? מוזר מאוד! " אלא שבאמת מוזר מאוד היה איך בתוך דקות ספורות, בשיחת פלאפון אחת העמיד אותי עו"ד צחי ביטון על הרגלים, פתאום מצאתי את המקור ממנו יבוא עזרי. פתאום רווח לי וכתפי שהיו שחוחות מחוסר אונים (ואני מתכוונת תרתי משמע) התיישרו. בפגישה פנים אל פנים עם האיש היקר הזה, העניק לי עו"ד צחי כלים כיצד לצעוד בבטחון, בתכליתיות ובחיוניות בדרך הפתלתלה ומלאת המוקשים של ההתמודדות מול המוסדות. לאחרונה שלח לי עו"ד צחי מאמר שימחיש לכם על מה אני כותבת, והנה המאמר.

אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד הרבה מאוד, לא רק על העצות המקצועיות שקבלתי, אלא גם על העידוד הנפשי, וכשאמרתי לו שאף פסיכולוג לא היה מצליח ליישר אותי כמו שהוא הצליח, הוא הגיב בענוותנות שאינו מתיימר. מה שעו"ד צחי עשה , למעשה, זה לשים דברים בפרופורציה ולהראות את הדרך הנכונה. ולהלן חלק קטן מדבריו שלרוב הצלחתי להפנים והם שהשאירו אותי שפויה: להמשיך לקרוא

מתגעגע להרגיש

דני אומר לעיתים שבין היתר הוא מתגעגע להרגיש את חול הים תחת כפות רגליים יחפות.

דני והנכד אורי על שפת הים (רמקולים!)

"את שוב מתבלבלת, אני רק שיקום, היא תביעות וההיא ניידות ואין קשר ביננו"

"בואי אני שוב אסדר את זה אצלך את קצת מתבלבלת, תביני, כמו שכבר אמרתי לך כבר הרבה מאוד פעמים, אני רק שיקום, היא רק תביעות והיא ניידות , אז בעניין רכב אל תשאלי אותי שוב כי זה לא תפקידי." (כמובן, במקור צויינו שמות הפקידות). משפט מתסכל זה שמעתי באמת הרבה פעמים, תשאלו אותי למה מתסכל? מתסכל כי בניגוד למשפט הזה שמעתי מאנשים אחרים ביניהם מביני דבר את המשפט הזה "נו, איזה רכב אישרו לכם?", טוב, לא תמיד האנשים שאינם מתוך המערכת יודעים את החוקים, אבל כאשר ספק הפרוטזה חזר ושאל אותי וחזר והתעקש שמשהו פה לא תקין, הפכתי לממש מתוסכלת.

נשלחנו לוועדת ניידות ואחרי כמה חודשים היינו בוועדת ערר ובכלל לא דובר על אישור כלשהו לרכב, והתסכול שלי התגבר כי  הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה לעשות והייתי חסרת אונים,
עד ש…עד שבמקרה דרך האינטרנט הגעתי
לעו"ד צחי ביטון, איש יקר, שכאשר אמרתי לו, כבדרך אגב, שהיינו בוועדת ניידות, הוא מיד הגיב בחריפות שאנחנו לא שייכים להליך הזה בכלל, שזו טעות של "ביטוח לאומי" (תבינו לבד, קוראים שלי, למה הדגשתי את המילה הזאת), ושלדניאל מגיע רכב רפואי מיידית, הדבר היחידי שהם צריכים להחליט זה את נפח המנוע שמגיע לו.

טוב, לא אלאה אתכם בפרטים נוספים, רק חבל שאינני יכולה לצלם כרגע את ההפתעה בפניה של בעלת המשפט שכתבתי בכותרת. הגעתי אליה עם ההוראה המתאימה שהורדתי מהאינטרנט בנושא "רכב רפואי" ומשם הדברים כבר התגלגלו, אלא שבין הפעם הראשונה שדברתי על רכב ובין הרגע שהדברים החלו להתגלגל עברה כמעט שנה של תיסכולים ונסיעות מיותרות.

אם אתם שואלים אולי למה אני משתפת אתכם בסיפור זה אני אענה, קודם כל כדי לפרוק מעלי, אבל ביחוד כדי  לקוות שלא יקרה לעוד נכה מקרה כזה. ולסיום אני תוהה ביני לבניכם, מה, דניאל הוא נכה פעולות האיבה הראשון במדינה ולכן החוקים וההוראות לא ידועים עדיין ?!

מצגת על דניאל

חלק קטן מאימרותיו

רואים לפי הערימה

מאוד קל לראות לפי כמות הדפים שנערמה שאני מצליחה יותר ויותר להשיג את מה שמגיע לדניאל, בהתחלה הערימה התחלקה לשלשה חלקים, הערימה לטיפול בטווח הארוך, הערימה לעשייה מיידית, והערימה של בטיפול – נושאים שעדיין לא נעניתי עליהם. וכל דף בערימה הכיל הרבה סעיפים וכל ערימה היתה בשקית ניילון נפרדת, וכל הערימות כולן היו בתיק שלי "והלכו" איתי כל הזמן. יעידו תיקיי על סיבלם הרב, בפחי הזבל עוד שוכבים תיקיי הקרועים מעומס דפים ולא מבינים את שעבר עליהם.

רק היום משמחקתי סעיפים וצופפתי דפים ואיחדתי ערימות נוכחתי לדעת שנשארו רק שלושה סעיפים שלא טופלו עדיין ורווח לי. והבנתי איזו כברת דרך ארוכה עברתי וכיצד שלא ברצוני הפכתי למומחית בתקנות ובהוראות של נכי פעולות איבה. ובאמת מה שנשאר לי כרגע זה לנסות לעזור לנכי פעולות איבה במה שמגיע להם.

הבעיה מתחילה בזה שהוראות מתחילות לעיתים במשפט שהמוסד לא חייב ליידע את הנכה על זכויותיו או כמו פה בסעיף 4, ממשיכה בזה שגם הפקידות עצמן לא יודעות את ההוראות ומסתיים בזה שגם תשובות סופיות כמו  "לא מגיע לך" שמגיעות מהמוסד  מצריכות בדיקה ממושכת באתרים רלוונטים ושמסתברות בסופו של דבר כ "נכון, צדקת מגיע לך",  ומי כמוני יודעת עד כמה המקרים לא מעטים.

אני פונה מעל בלוג זה לכך נכה פעולות איבה ואף לנכי צה"ל להעזר בי, את הדרך הארוכה והמתסכלת לעיתים שעברתי אני רוצה לחסוך מאחרים, יצא ונפגשתי עם נכי צה"ל או עם נכי פעולות איבה ונדהמתי מחוסר הידיעה ולעיתים אף מהחשש שלהם לדרוש את מה שמגיע להם.

                                                  

%d בלוגרים אהבו את זה: