• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,390 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

הנזק של הקטנים האלה

מה שלא נראה לעין נשכח מעיניי המסתכל, ואפילו ,לצערי, מעיניי. אני מתכוונת לרסיסים המפוזרים לאלפיהם על פני גופו של דניאל, בראש, בצואר, בידיים, בבית החזה, בגב, מאחורי האוזניים, ברגליים ובעוד מקומות רבים. כאשר ערכו לו צילומי רנטגן בבית החולים נהגתי לעמוד ליד טכנאי הרנטגן ושנינו היינו תמיד shrapnel.jpgנדהמים מחדש מהכמות האדירה של הרסיסים שמנקדת בצילום את דניאל במעיין יהלומים רבים כחול אשר על שפת הים. בימים כתיקונם הרסיסים גורמים לדניאל כאבים מהם הוא מתעלם לחלוטין, וכדבריו " לא נורא, צריך להתרגל לחיות עם הכאב ", נאמר לנו בבית-החולים שעם הזמן הרסיסים יצאו מעצמם, אבל עברנו כבר כמעט שלוש שנים ורק רסיס אחד דק וארוך נפלט עד היום ממרכז כף ידו.

   לפני כחודש התחיל דניאל לסבול מכאבים בצד שמאל, בתחילה הוא לא ספר אך משהתחיל להתלונן נדרכתי, כאשר הוא התחיל לדאוג כבר שקע ליבי, מיד פנינו לרופא ולצילום והסתבר שחלק מהרסיסים החליטו לנוע אחד לעבר השני ולהתאחד בצד שמאל, הכל בסדר, אין מה לדאוג, יופי – הכל בסדר, האם באמת הכל בסדר? והכאבים? והסבל? והדאגה –  לאן יטיילו הרסיסים בפעם הבאה? אבל כמו שאתם כבר יודעים אצל דניאל הפרשה הסתיימה, כאב לא מפחיד אותו, עם הכאב התמידי הוא כבר מתמודד  מ- 13/07/06.

   לסיום, ברצוני להביא פרטים יבשים ועצות על רסיסים וכאבים : כאבים לא נחשבים בוועדה רפואית, אין עליהם תקנה או הוראה, או סעיף מתאים בתקנות הנכים , ולכן מיותר לדבר עליהם ולפעמים אף לא כדאי כי עדיף להתמקד בליקוי או פגימה שאפשר לתרגם לדרגת נכות. כמו כן בוועדה הרפואית יש לדבר על צלקות ולא על רסיסים, כי שוב – על רסיסים אין סעיף מתאים אלא רק על צלקות, 
הרסיסים שבתוך הגוף לא נחשבים
   scars.jpg

תגובת שרשרת

הקטיושה שפצעה את דניאל הרסה גם את מכונת קליית הקפה, ומאז גם נסגר בית המסחר לקפה, בלי דני אין את הקפה המיוחד, ובלי הקפה המיוחד מה ישתו הקונים שכל-כך התרגלו לתערובת המיוחדת שדני היה משכיל לערבב לכל קונה לפי טעמו? 

   בקורס "תכנון הקמה וניהול של ארכיון ויזואלי לספריה” . שהתקיים ב "מידעטק נהריה", אותו למד יגאל חמיש, פגשתי את פנינה, לאחר כמה מפגשים הסתבר שהיא אחת מהלקוחות הקבועות של דניאל, הגילוי כרך אחריו עיניים נוצצות אצל פנינה, התרגשות אצלי, ופניה של יגאל חמיש אלי בהצעה לכתוב פוסט חדש על המפגש , להלן תיאורה של פנינה: " לפני כשלושה חדשים הכרתי את אילנה בקורס "ארכיון ויזואלי", בספריית נהרייה.  וכך, בהפסקה, על כוס קפה , אילנה סיפרה לי על בעלה שנפצע במלחמת לבנון השנייה. אינני זוכרת איך קרה אך פתאום קישרתי , בהתרגשות רבה שדני, בעלה של אילנה הוא הוא ולא אחר, הבחור הנחמד מחנות הקפה." (את דברי פנינה אני מצטטת בדיוק כפי שהיא כתבה).

   מקום העבודה של דניאל סבב סביב אישיותו המיוחדת, כאשר קונה היה מתקרב לחנות, דניאל בזריזות מדהימה הכין את התערובת שאותו קונה אהב, כשהקונה היה נכנס לחנות היה דניאל אומר לו – הנה שקית הקפה מוכנה, עכשיו את/ה יכול/ה לשבת לפטפט – , ושוב תיאורה של פנינה:"… בפעמים הבאות כבר לא היה צורך לדקלם את הוראותיו של אבא.  בעודי אוחזת בידית הדלת, החל הבחור הנחמד לערבב, לשקול, לטחון ולארוז….ואני עומדת פעורת פה ונדהמת: "איך ידעת?"… 

coffee.jpgקונים הגיעו הודות לדניאל, קבלו סחורה מעולה בדיוק לפי טעמם, אך גם וביחוד לב רחב ומבין, לשמוע, לייעץ, ותמיד לאהוב את הזולת, זו דרכו של דני בחיים – תמיד להבין את מי שמולו. מאז שבית המסחר נסגר, הופתעתי ממספר הפניות אלי של אנשים בעניין הקפה, בחלקם מתוך רכות והשתתפות אך בחלקם במין טרוניה – עכשיו כבר אין לנו את הקפה שהורגלנו אליו שנים, וטענו שהעדרו שינה להם כמה מהרגלי היום שלהם, 

  על טקס הקפה בביתם מספרת פנינה :… " תרבות הקפה.  הקפה של הבוקר – טקס אינטימי בין אמי לאבי שנהגו לשתות אותו בנחת בשעת בוקר מוקדמת טרם התעוררנו, אנחנו הילדים. ואח"כ הקפה של עשר בבוקר אשר אליו מוזמן כל מי שנמצא בסביבה או כל מי שידע שבשעה הזו כדאי להגיע אליהם.  ואיך ידע אבא כמה מנות להכין?  תמיד הכין יותר ממה שחשב ועל המגש הניח ספלון נוסף למי שעוד יגיע…מכולם אהבתי את שעת הקפה של חמש אחה"צ.  יום יום הגעתי אליהם לשעת הקפה הזו.  כשהילדים היו קטנים זו הייתה שעת הטיול הקבועה מהבית שלנו אל בית סבא וסבתא. ברגל או באופניים. לימים, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, המשכתי להגיע אליהם רכובה על אופניים או צועדת ברגל."

תודה מיוחדת לפנינה, וליגאל חמיש שהפגיש בינינו.

   הקטיושה הצליחה לקטוע את שגרת חיינו, את חנות קליית הקפה, את הקפה המיוחד של דני ואת טקסי הקפה של אנשים רבים.  

לא צריך מילים כדי לזרוק לנכה בפנים את נכותו

חודשיים אחרי הפציעה התיר בית-החולים "שיבא" לדניאל לצאת לסופשבוע, איזו התרגשות!!!
ביטוח לאומי הזמין עבורנו חדר בבית מלון בתל-אביב, וידאתי שלוש פעמים שאנחנו מקבלים חדר מותאם לנכים, ארזתי בגדים הזמנתי מונית ושמנו פעמינו לבית המלון. כל הדרך למלון הייתי במצב רוח מעל למרומם, אחרי חודשיים שאפילו לשנייה אחת לא היינו לבדנו, אחרי חודשיים שכל הזמן חצצו ביננו מיטה או כסא גלגלים, רק שנינו, אינני יכולה לתאר לפניכם את השמחה בה הייתי שרויה. דניאל היה עדיין רק על כסא גלגלים,עדיין חלש,  ועדיין היו לו פצעי רסיסים שצריך היה לחבוש כל יום, אבל, חשבתי, "קטן עלי" איזה אושר , סוף סוף יומיים רגועים ונינוחים.

   כבר בכניסה למלון שקע ליבי, גרם מדרגות חצץ ביננו לבין הלובי, מלון מותאם לנכים?! צלצלתי למלון ושאלתי איך נכה כסא גלגלים יכול להכנס למלון, בפלאפון קבלתי הוראות להכנס לסמטה צדדית ולהגיע לכניסה אפילה לחניה ושם לזמזם להם, הרגשתי איך הפחד משתלט עלי, המדרכה בסמטה היתה כל-כך צרה ורעועה וכסא הגלגלים כל הזמן איים להשמט מידי ואני בכל כוחותי אוחזת בו, מלון מותאם לנכים?! נכנסנו ללובי ורצינו רק להגיע לחדר, שם רציתי להרגע מהרעידות שתקפו את רגליי, המעלית היתה כל-כך danielshahar.JPGקטנה שרק כסא הגלגלים נכנס וכשניסיתי להדחק פנימה נסגרה הדלת והמעלית עלתה בלעדי, לא ידעתי את נפשי עד שהמעלית חזרה עם דני. נכנסנו לחדר שבו המיטה תפסה כמעט את כל החדר, דני לא יכול היה להתנייד בחדר גם כשהוציאו מהחדר לפי בקשתי את הכסאות. דניאל בקושי רב יכול היה להגיע למקלחת  ושם לא יכול היה להתקלח לבדו בגלל המקום הכל-כך צר. פעמים אחדות נאלצתי להרים את כסא הגלגלים כדי לנווט בחדר. חדר מותאם לנכים?! קראנו למנכ"ל המלון כששנינו בוכים בליבנו ואני גם בחוץ, הוא ענה לנו שהחדר דווקא מותאם לנכים כי יש במקלחת ברזים נמוכים,- מה עוזרים הברזים הנמוכים אם אי אפשר בכלל להכנס למקלחת עם כסא גלגלים? לטענתינו שיש משום שקר בהגדרתו את המלון כמלון עם גישה לנכים הוא שתק. ודני אמר לו בשקט קר שזה דבר איום לעשות לנכה רגליים.

   אינני רוצה, קוראים שלי, להמשיך ולפרט את האכזבה וכאב הלב שהיו מנת חלקנו במלון הזה, כולל הקשיים שהיו לנו כשירדנו לארוחות וכולל אי היכולת שלנו לרדת עד לבריכה ולשבת שם, אבל החוויה הקשה ביותר היתה כשהחלטנו לצאת בערב מחוץ למלון, כל -כך התגעגענו לטייל ביחד, איזו טעות זו היתה, שוב כסא הגלגלים כמעט נשמט מידי ודניאל ברגלו השלמה נסה לעזור לי,
חזרנו לבית המלון כשאני בוכיה ולא יצאנו מהחדר עד מוצאי שבת. המלון עשה ככל יכולתו להוכיח לדני את נכותו ואת חוסר האונים שבו היה שרוי באותם ימים. חבל שאיני יכולה לפרסם את שם המלון, גם היום אני מצטמררת כשאני נזכרת איזה עוול נגרם לנו, בגלל הצהרות כוזבות ושקריות של בית מלון. באמת, המנכ"ל או כל מי שהיה אחראי לפירסום, לא היה צריך מילים כדי לבטא את זלזולו בנכה.

אשרי שזכיתי

אשרי שזכיתי בכאלה ילדים, הבלוג ילקה בחסר אם לא אספר על תמיכת  שני ילדי, איֶלֶת ותומר,שהיו שם בשבילנו מרגע הפציעה. תמיד היה קשר מיוחד בן ארבעתינו, אך הפציעה הוכיחה עד כמה הקשר הזה אמיץ. מן הסתם תמיד ילדים עוזרים ברגעים כאלה,  אך הסכיתו ושמעו כמה הם  מיוחדים.                                                       

     ayelet_tomer.JPG כשהיינו בבי"ח בנהריה שני ילדי היו לצידי , איֶלֶת לא יכולה היתה לשאת את המרחק מדניאל שהיה במצב קשה מאוד, אך מצד שני לא יכולה היתה לשאת את המרחק מילדיה בביתה שבשכונת "שלומית" . כל יום, כשהיא בחודש שלישי להריון, נסעה איֶלֶת הלוך חזור תחת מטחי קטיושות נוראיים כשליבה נקרע בין אביה לבין ילדיה, ובביה"ח כל העת סייעה לדני כדי להקל על כאביו. תומר, דאג כל יום לקלח את דני שלא יכול היה לזוז עדיין, בתנאים לא תנאים של שהות במרתף אליו עבר ביה"ח במלחמה, במסירות אין קץ היה נכנס עם הרופאים מאחורי המחיצה ומראה להם כל חור וחור של כניסות רסיסים, מחשש לזיהום זכר כל חור וחור, הוא גם דאג להיכנס עם האחיות מאחורי המחיצה כדי לדאוג שיחבשו כל פצע ופצע בחומר המתאים, פעולה שערכה מעל שעה וחצי כל יום. (הרקע לידע זה בא לתומר כי שרת בתור חובש קרבי בצבא). אחר כך היה מושיב אותו על כסא גלגלים והם היו
מטיילים
 להנאתם ברחבי המרתף.                                                                                                                                                                                                            

לא אשכח את האחריות שלקחה על עצמה אילת כשהודיעו לי שהם זקוקים למילוי ניירת ולחתימה עבור קבורת כף רגלו של דניאל ואני לא יכולתי לתפקד בכלל בנושא, אף על פי שגם לאילת היה קשה מאוד היא לקחה על עצמה את ההתעסקות הזאת. ביום שעזבנו את נהריה ל"שיבא" אילת לקחה על עצמה לדבר עם הצוות ולהשיג כל מה שצריך עבור העזיבה כדי "לגמור יפה" עם כל הצוות בנהריה שבאמת תפקד מעל ומעבר.

   כששהינו ב"שיבא" התגוררנו במשך חודש בחדר קטן אחד, אילת, תומר, שחר, אורי ואני, בצפיפות ובתנאים קשים (אל תטעו, אני כלל לא מתלוננת, ההיפך, אני מלאה שבחים לביטוח-לאומי שסייע לי בתל-השומר), את טיב היחסים שהיו ביננו הגדיר פעם תומר בשיחת מוטיבציה ששוחח עם אימי -" כל אחד בחן את רעהו, וכשמישהו התחיל לשקוע השני הרים ועודד ותמך, חודש במצב פיזי קשה ובמצב נפשי שביר, ואפילו פעם אחת לא רבנו, כל אחד התחשב בצרכי השני" – (דברי תומר).

   אילת, על אף הקושי הרב, עם שני ילדים קטנטנים בני ארבע ושנתיים ועם הריון של שלושה/ארבעה חודשים, הקפידה כל יום להתפנות ולסייע לדני בארוחת הצהריים כשליבה כמה לשהות כל הזמן במחיצתו, תומר המשיך לסעוד את דניאל ברחצה ובתיפקודים בסיסיים ולא מש ממיטתו, עד שדני התחזק, פעולות שאני לא יכולתי לבצע בלעדיו. כל אותו הזמן הקרינו ילדי הומור ושמחה כדי לחמם את לב אביהם, וכדי לחזק אותי.

   נו, קוראים שלי, נכון שהתברכתי ? ברור שבלעדי עזרתם הצמודה לא היו בי מספיק אנרגיות להמשיך הלאה. אני מסיימת את הפוסט כדי לא להלאות אתכם, אבל יש לי עוד תיאורים רבים באמתחתי על עזרתם המדהימה. 

למה להמציא את הגלגל מחדש?

הזכרון שלי מרגע הפציעה ואילך מורכב ממשפטים ש"נתקעו" במוחי וצפים ועולים, כל משפט כזה והסיפור שמאחריו, אחד מהם כתוב בכותרת הפוסט הנוכחי.

היתה סיבה מכרעת שבשלה עברנו מביה"ח בנהריה לביה"ח "שיבא" שבתל-השומר. כשדני נפצע הוא אושפז מטבע הדברים בביה"ח בנהריה, רובו המכריע של ביה"ח היה ממוקם במרתף, ויחס הצוות והתנהלותו ברגעי חירום אלה כשמשפחותיהם ובתיהם תחת מתקפת טילים היו נפלאים. לכאורה, לא היתה סיבה למהר ולהעבירו ל"שיבא", לולא משפט אחד שאמר לי יום אחד, אחד הרופאים " את צריכה לחתום שאת מסכימה שבשבוע הבא נכניס את דני לניתוח לקטיעה נוספת של חלק מהגדם", אני נחרדתי – קרה משהו?  "לא", ענה לי הרופא,  "אנחנו רוצים להתאים את הגדם לפרוטזה שיש ברשותינו שהיא הפרוטזה התיקנית"- הכיצד? האם אי אפשר ליצור פרוטזה מתאימה? ובאימה שמעתי את התשובה – "למה להמציא את הגלגל מחדש?", בגלל המשפט הזה, היינו בתוך ארבעה ימים ב"שיבא". שם אכן המציאו מחדש את הגלגל לשמחת ליבנו.

    בתוך ארבעה ימים בעזרת סיוע אוהד ותומך מאחראית בביה"ח, הצלחתי ליצור קשר מהמרתף כשבידי רק פלאפון, לרוב ללא עט ודף, עם חדר המיון שב"שיבא", לדאוג ששם יקבלו אותו רופא ואחות מסוימים, לארגן אמבולנס שיבוא להעביר אותנו לתל-השומר, להשיג מסמכים רפואיים לגבי מצבו של דני, ולסגור את כל מבצע ההעברה עם רשויות ביטוח-לאומי, כל זאת תוך הקפדה לוחצת על הטיפול בדני ותחת מטחי קטיושות (לא פעם נאלצתי לצאת מחוץ למרתף כדי לארגן את ההעברה), גם היום אני מתקשה להאמין שהצלחתי במשימה הזאת, מה שהניע אותי, והעלה לי את האדרנלין לכמויות מסחריות היתה הידיעה שאני לא מוותרת ושאני נלחמת כלביאה עד השגת מטרתי…והשאר הסטוריה.

  

אין מצב שדני יוכל ללכת אי פעם ללא מקל…האמנם?

המצב המיטבי שדני יגיע, לפי דעת כל הפיזיוטרפיסטים שטיפלו בו, הוא ללכת בעזרת מקל, ולא יזדקק יותר לקב הליכה, דני הלך/נשען על הקב והליכתו היתה קשה אבל בזמנו נראתה מספקת בהחלט… כך, עד שעבר ניתוח מסובך בידו הימנית, נתוח שאמנם נכשל כשלון חרוץ, אבל הביא הצלחה בצידו.   כמה הסיפור הזה אופייני לאופיו המיוחד של דני, שהצליח להוציא מצוין מגרוע.

   כשיצא דני מבי"ח "שיבא" מחלקת כירורגית כף היד, הוא היה מגובס בגבס רך שלא אפשר לו להשען על היד, כך שדני, בעצם, לא יכול היה ללכת שבועות אחדים, אבל שדני יוותר?  יום אחד כשחזרתי מהעבודה ראיתי שדני לא בכסא הגלגלים אלא מהלך בבית בביטחה, שעות אחדות של החלטה נחושה מוטטו באחת תיאורית מומחים מלומדה, אני זוכרת איך גאה בי ליבי מאהבה ומהערצה אליו.

 מה הפלא, קוראים שלי, שאני ומשפחתי חזקים על אף השנים הקשות שעברו עלינו, הרי מדניאל שאבנו את כל הכוח והנחישות לנצח את הפציעה ולעבור הלאה.       

  
  חצי שנה אחרי הפציעה
  בברית של הנכד מאור         היום                      

                                      

  

נבואות הלב – סיפור אמיתי

עכשיו ממרחק הזמן אני יכולה לכתוב על שתי נבואות לב שהיו לי בעניין פציעת דניאל, לא חששות או דאגות אלא ממש הבנה שמשהו קורה או אמור לקרות.

   לפני המלחמה תכננו דניאל ואני לנסוע לטיול מאורגן בחו"ל, נרשמנו ושלמנו לטיול לקרואטיה וסלובניה והיינו אמורים לטוס באמצע אוגוסט 2006, חודש אחרי הפציעה. שלא כהרגלי הרבתי לשאול ולספר על הטיול, לברר פרטים הרבה מעבר לצורך, וכל הזמן מתחת לפני השטח לא הניחה לי התחושה שהטיול לא יצא לפועל, ושאני מדברת, בעצם, על דברים לא נכונים. אני זוכרת שנחרדתי מהתחושה הזאת… בתאריך שהטיסה היתה אמורה לצאת, ישבנו ב"שיבא" בחוץ והבטנו בשמים מנסים לנחש באיזה מטוס היינו אמורים להיות ברגע זה.

   נבואת הלב השניה היא בעצם לא נבואה אלא ידיעה ודאית, כשנפלה הקטיושה בנהריה, היינו בבית בתי, נכדיי ואני והתכוננו ליום בילוי מחוץ לנהריה, דניאל יצא לעבודה, לפתע בשעה 07:05 פילח את השקט טיל קטיושה, כששמעתי את ההתפוצצות חשתי ממש פיזית שחלק מליבי נתלש החוצה ונשמתי נעתקת ואמרתי בקול רם : "אילת, אבא נפגע, אני נוסעת אליו", לא הייתי צריכה לברר, לא הייתי צריכה לראות ולהיווכח, היה לי ברור חד-משמעית שדני נפגע. אני תמיד אומרת, שלפחות חסכתי מעצמי את הטלפון הנוראי שהיה אמור להודיע לי על פציעתו הקשה של דניאל.

%d בלוגרים אהבו את זה: