העיניים האלה לא מניחות לי

היא נכנסה איתי למעלית שהובילה מהלובי במלון אל הקומה השישית, זקנה כפופה מאוד, נעזרת בהליכון ומלווה בעובדת זרה. מיד בהכנסה ראתה את בבואתה במראה, עיניה הישירו מבט לעיניה שבמראה, היא זהתה דמות מוכרת  ומיד החלה בשיחה חרישית ושלווה עם דמותה שבמראה, לא הצלחתי להסיר את מבטי מעיניה, העיניים היו רגועות, אוהבות, משתפות סוד, נינוחות, מאושרות, שום איבר בגופה מלבד הפה לא נע, לא הצלחתי להבחין אפילו במצמוץ בעיניה, חשתי בחוט סמוי, בלתי עביר, המקשר בין עיניה לעיניה שבמראה, התכווצתי בפינה, אין אפשרות לחתוך את החוט המקשר, הגענו לקומה השישית, המטפלת שלה נסתה להנחותה אל מחוץ למעלית קראה בקול  "סבתא, סבתא, סבתא…" והיא לא משה ממקומה ואמרה בקול איתן שלא תאם את גילה:
" לא תפרידו אותי עוד פעם ממנה " , המטפלת משכה ומשכה והתעצבנה ונאנחה… והיא התעקשה ואמרה בהחלטיות שקטה ומפתיעה : " אני לא זזה מפה בלעדיה " , המטפלת היתה קצרת רוח וחסרת אונים, אני נשנקתי, עיני הוצפו בדמעות, אי אפשר לעזור… המעלית נסגרה והם המשיכו איתי לקומה השביעית ואח"כ חזרו לשישית, לא ראיתי איך נותקה שוב ממי שכל כך אהבה, אם? אחות? שאולי נקרעה ממנה בידי מפלצות בשואה ונספתה .
העיניים האלה לא מניחות לי, העובדה שאי אפשר היה להסביר לה את המציאות מטריפה אותי, אפילו רגע אחד היא לא שדרה סבל, אבל כמה סבל טמון במה שקרה.

מודעות פרסומת

אני מתגעגעת

הפוסט הזה לא קשור לפציעה של דניאל, אבל הוא עוסק במציאות חיי העכשויים.

 אני מתגעגעת לשיחות שהיו לי עם אימי, אני מתגעגעת להתארח אצלה וסתם לדבר, אני מודה ומתוודה שאני מתגעגעת אפילו לדיבוריה המַלְאים לעיתים של אמי . אני מתגעגעת לצלצולי הטלפון הרבים שהגיעו לפעמים בזמן כל -כך לא מתאים, ואני שחונכתי על ברכי "כבד את אביך ואת אימך" מעולם לא העזתי להגיד לה שאין לי כרגע זמן, שתקתי והקשבתי והתעצבנתי ועכשיו אני מתגעגעת…מתגעגעת לצלצול טלפון ממנה, אחד…שתציק, שתעצבן… אבל קוראים לזה דמנסיה, מחלה ארורה, אימי כבר לא זוכרת, כבר לא מתקשרת, הגוף בריא אבל המוח בוגד . ואין דרך חזרה, ואין תקווה, והזמן פועל נגדה, יום אחרי יום , דקה אחרי דקה, הלב מתכווץ, אני בוחנת אותה ולא מאמינה שאחרי הפנים הכל-כך מוכרות, שאחרי המבט הכל-כך מוכר אין בעצם כלום, אני מתגעגעת…

%d בלוגרים אהבו את זה: