אשליית השלם

כבר התרגלתי כמו שאר האנשים לראות את דניאל כאדם שלם, לא כנכה. הוא הולך על הרגליים, צועד בטיולים, מתאמן בקאנטרי קלאב, כשהוא לובש (לעיתים נדירות מאוד) מכנסיים ארוכים, אף אחד לא יכול לנחש שהוא נכה קשה.

אלא מה, הפרוטזה לפעמים בוגדת, דני היה צריך להחליף פרוטזה ובמשך כחודשיים לא הצליח מתקין הפרוטזות להתאים לו פרוטזה , נסענו לקרית אונו כמעט פעם בשבוע, וכבר למחרת היום גרמה לו הפרוטזה כאבים חזקים ביותר, דני שלי ירד לכסא גלגלים, גם בחוץ…הוא כל-כך התגעגע להליכה… וכל כך שבר את ליבי.  רק עכשיו אני מבינה בחדות אכזרית את תלותו של דני בפרוטזה. 

מודעות פרסומת

מתחילים לסגור מעגל

לאט לאט אנחנו יכולים לשים V על פעילויות שדניאל יכול לחזור אליהם, לפחות חלקית. דני נהג לפני הפציעה להתנייד בנהריה רק עם אופניים ( כמו נהרייני קלאסי ) לפני שבועות אחדים הוא הופיע בוקר אחד לספריה רכוב על גבי אופניים. נבהלתי בהתחלה, אך על אף החרדה שעדיין מלווה אותי , אני מלאת גאוה. לא פשוט לדווש עם פרוטזה.

danny.JPG   עניין נוסף שנשאר פתוח מאז הפציעה הוא הנסיעה לחו"ל, כפי שכתבתי באחד מהפוסטים הקודמים, היינו אמורים לטוס לקרואטיה וסלובניה כשדני נפצע, לאחר התלבטויות לא מעטות החלטנו  לממש את הנסיעה, והנה אנחנו אחרי הטיול.
דני העפיל גבהים וירד ירידות קשות, כמעט ולא חשו את קשייו. איזה אושר!!!  כל-כך נהניינו, ההנאה היתה כפולה – גם מעצם הטיול וגם מעצם היכולות שדני הפגין.

תראו איזה נופים מהממים בסלובניה

p6100021.JPG  p6150217.JPG

p6150244.JPG p6150238.JPG

באמת…איך היא נשברה?

כבר אמרתי לכם בעבר, קוראים שלי, שהזכרון שלי מרגע הפציעה ואילך מורכב ממשפטים ש"נתקעו" במוחי וצפים ועולים. וגם למשפט שבכותרת יש סיפור מאחוריו.

לפני כעשרה חודשים היינו דניאל ואני בחמי מרפא במלון קיסר בטבריה , אני זוכרת עד היום את הבהלה שאחזה בי ברגע ששמעתי את המשפט הזה.

    כדי לסבר את אזניכם אני חוזרת מספר שבועות אחורה. בוקר אחד דניאל אמר לי שהוא חש שחרור יתר בכף הרגל של הפרוטזה, אני כהרגלי מיד נדרכת ועומדת בעקשנות על דעתי, לנסוע לבית המלאכה לפרוטזות באופן מיידי, שם מסתבר שכף הרגל נשברה והיא תלויה על בלימה, אני בהארת פתע דורשת מאיש הפרוטזה היקר המכונה פוקסי לבדוק אם קיימת כף רגל משוכללת יותר עם ציר . אחרי מדידות וברורים רבים מסתבר שאכן קיימת כף רגל כזאת בארצות הברית, אני מקצרת כדי לא להלאות אתכם אך אציין שאי אפשר היה לתאר את האושר שמלא אותי ואת ההתרגשות שאחזה בי.

   אני חוזרת למלון…השעה היתה שעת צהריים, דניאל ואני רגועים ושמחים שרועים על כורסאות בלובי של המלון ומשוחחים בשלווה עם חברים שבאו לבקר אותנו, הפלאפון שלי מצלצל…אני עונה..מדברים מביטוח-לאומי הפקידה שמטפלת בנו…כאילו מתוך המשך של משפט היא יורה בי את המשפט הבא:
" תגידי , אילנה, איך הפרוטזה נשברה, באמת…איך היא נשברה ? " , כשהבהרתי לה שאין תשובה לשאלתה, היא ידעה אותי שיש בעיה עם הזמנת הפרוטזה, שאלתי בחרדה מה הבעיה ? היא לא ענתה גם כשחזרתי ושאלתי וגם כשהבעתי את חרדתי ולבסוף היא נתקה.

   לא ספרתי לדני על הבעיה, בכיתי בליבי, התאכזבתי, וביאוש רב הבנתי שעכשיו אני צריכה לצאת למלחמה קשה נגד הרשויות ולמען רווחתו של דניאל, למען זכותו ללכת יותר בקלות, אתם מתארים לכם איך הרגשתי בהמשך החופשה, אך מראית עין היתה מאוד חשובה לי ודני והחברים לא הרגישו ולא ידעו.

   שבועיים אחר כך יצרתי קשר עם בית המלאכה והם דווחו על המשלוח אך לא אמרו מלה על בעיה, ואני העדפתי לא לדבר, רק כחודש אחר-כך כשכף הרגל ועוד חלקים הגיעו וחברו הכל והגענו למדידה, וראיתי שאכן זו כף הרגל המיוחדת, ונרגעתי,  שאלתי את פוקסי מה היתה הבעיה בהזמנה, והסתבר שהיתה בעיה טכנית בטופס ההזמנה ושהיה צורך לשנות טופס, זה הכל !? נדהמתי…כך אמורה להתנהג מי שמטפלת בנו ?!
לימים שאלתי אותה אם ידעה שזו הבעיה, והיא בסתמיות ענתה שכן. הכיצד? האם אלה אמורים להיות האנשים שאמורים לטפל, לעזור, להיכן נעלמה אנושיותם ?  

  

לא נגעתי…

כמו שבפוסט קודם הבאתי את דברי בתי אילת, הפוסט הזה שייך לבני תומר.
לא נגעתי…העתקתי והדבקתי ועיני זולגות…לא נכון…אני ממש בוכה…

זה היה מוקדם בבוקר, היה טלפון מירב, שהייתה חברה שלי והיום אישתי ענתה, התעוררתי מבולבל לא הבנתי , מירב אמרה: "קח , זה חבר שלך זוהר , הוא רוצה לדבר איתך ” אני שומע אותו , עדיין מנומנם כי רק קמתי, הוא בוכה ” תומר, אבא שלך נפגע קשה מקטיושה, לא יודעים מה יש לו ”, ניתקתי , לא הבנתי, אמרתי למירב אני נוסע לנהריה , ככה מהר לקחתי תיק , גרתי באותו הזמן בעפולה, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס , הליכה של 5 דקות, מנסה להיתקשר לאימא או לאחותי אבל הקווים קרסו… השתגעתי לא הבנתי כלום , רעדתי , עליתי על האוטובוס לכיוון חיפה, ישבתי בכיסא והתחלתי לבכות , ככה פתאום, עידן חבר שלי גם מתקשר ואומר שהוא שמע שאבא שלי נהרג זה לא היה מובן.. אני יושב באוטובוס לבד, מסתכל על האנשים, כל אחד בעולם משלו ואני לא מצליח להפסיק לבכות… ואני כמו מפגר מנסה להפסיק כי אנשים מסתכלים עלי בוכה, נראה לי שאז שוב פעם התקשר זוהר שוב בוכה ואומר שעידן טעה ואבא שלי רק נפצע ולא נהרג, וכל אותו הזמן אי אפשר להתקשר לאימא או לאחותי…אי הוודאות באותו הרגע… זה היה קשה מנשוא… הגעתי לחיפה, למרכזית המפרץ, חיכיתי למונית לכיוון נהריה אז כבר השגתי את אימא שאמרה שאבא בחדר ניתוח… כולם איתו שם בנהריה ורק אני בדרכים עוד לא יודע מה קרה לו בדיוק, בדרך (אופיני רק לי) המונית נתקעה מול רפא”ל ונאלצתי להחליף עוד מונית.. והדמעות שוב זולגות .. הגעתי בסוף לבית החולים ולאחר שהבנתי כי הוא יצא מכלל סכנה נרגעתי..
   לראות את אבא שלך שהוא דמות לחיקוי והערצה שוכב ככה לא זז מחובר להרבה מכשירים היה לא הגיוני, כאילו שאני לא שם… לקלח אותו, להחליף לו תחבושות, היה הרגע הכי מוזר והזוי , כאילו אני צריך לתמוך בו?! הוא תמיד היה תומך בי! ועכשיו כאילו הוא תינוק שאני צריך להחליף לו???????? הדבר החיובי מכל העניין היה שהתקרבנו יותר ונהינו חברים טובים…
זהו אני מסיים, יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל זה יחכה לפעם אחרת..
אוהב אותך אבא!!!!

ואני?

במשך ארבעת החודשים הראשונים אחרי הפציעה הפסקתי לחשוב שאני קיימת בכלל, הייתי במין מערבולת, הפריעו לי צרכי הגוף הבסיסיים שלי, כעסתי שאני צריכה לישון בכלל או לאכול  או , סלחו לי, להתפנות. ביטלתי לחלוטין את ישותי ואישיותי וחייתי את דניאל. עולמי נעצר לחלוטין. זמן לא נחשב. וכאשר פנו אלי בבקשה לאכול, לנוח, "להתאוורר" קצת, תמיד הייתי מופתעת מחדש ולא קלטתי את עיוות המחשבה של הסובבים אותי. הייתי בחרדה ובדריכות מתמדת, אך יחד עם זאת  קבלתי כוחות מיוחדים כלביאה לפעול ולשנות דברים שהיום קשה לי להאמין שהצלחתי, מתוך מרתף בית החולים בנהריה הצלחתי תחת הפגזת טילים , להעביר את דני לבית-חולים אחר, בבית החולים "שיבא" הכרתי בתוך זמן קצר את כל המומחים ביותר וכל העת פניתי אליהם להתעניין ולחקור, הפכתי מכונה משומנת היטב של פעילות למען דני, הייתי בכל ביקור רופאים ואף "ארבתי" להם במסדרון כדי שיכנסו עוד פעם לראות אם הכל בסדר, הלכתי לכל מפגש פזיוטראפיה וריפוי בעיסוק ולמדתי כיצד לעזור לדניאל כמעט בצורה מקצועית, כי בעצם חייתי באותה תקופה ונשמתי את דניאל, ארבעה חודשים חשתי כמו מהלכת על קצות אצבעותי, כמו מרחפת מחשש מתמיד, קולטת כל קימוט מצח קטנטן של הרופאים, עוצרת נשימה על כל תנודה בקולו של רופא זה או אחר, חששתי להרגע לרגע או לשמוח לחלקיק השניה. חששתי להתרחק מדניאל, נהגתי להעביר ידי על אזורי הפציעה היותר קשים ולנסות להעביר מחום גופי ומבריאותי אליהם, ולכוון את מוחי בבקשה אל גופו להחלים, להתחזק, להשתפר.

לא לשמוע

להיות 97% נכות נשמע נורא, אני בכל אופן בעבר אם הייתי שומעת על נכות כזאת הייתי אולי חוששת להפגש עם אדם כזה, ביחוד שכלולים בנכות גם קטיעה, פגיעה קשה מאוד בכל הגפיים, רסיסים בכל הגוף, אבל כמו שאתם כבר יודעים שום דבר מזה לא פגע נפשית בדניאל, אנשים שפוגשים את דני שוכחים שהוא נכה, כולל חברים קרובים. כי כזה הוא אישי שלי.

   הפגיעה היחידה שפגעה קשה בדני היא הפגיעה בשמיעה, דני שכל כך אהב לשמוע מוסיקה קלאסית וכל-כך מבין בה, יכול רק לשמוע אותה בדמיונו, דניאל הסבא המטורף אחרי הנכדים שלו לא יכול להבין את דיבורם.

את פנינת החמד הזאת שדני אוהב הוא יכול לראות אך לא לשמוע את המיית הגלים שאנחנו כן שומעים. (רמקולים הכרחיים לשומעים בלבד)

 בחודשים הרבים ששהיתי ב"שיבא", בין נכים מכל הסוגים, שמתי לב שהנכות הבלתי מובנת ביותר היא החרשות, תארו לכם שרופאי אוזניים מומחים ב"שיבא" שטיפלו בדני וקלינאי תקשורת לא מעטים שפגשנו שם גם הם לא הטמיעו לחלוטין את החרשות, דני מאז הפציעה "קורא שפתיים" אך הם, על אף שידעו זאת, פנו אליו לא פעם בשאלות ובבקשות כאשר ראשם מוסב ממנו, וממילא הוא לא יכול היה לראות את פניהם, ולא עזר שהזכרתי להם, שוב ושוב הם שכחו ודברו מבלי להיישיר אליו מבט. אתם יודעים מה? גם אני לא תמיד מבינה עד הסוף את החרשות וגם אני לעיתים מדברת אליו לא פנים אל פנים כשברור שהוא לא יבין  ובכך רק מקשה עליו.

   שלא כהרגלי אני מוסיפה פה בגוף הפוסט תגובה של בתי. תגובה שחייבת, לדעתי, להיות כאן, אני מצטטת : "אמא מהר אבא לא שומע ויש נפילות של קטיושות, בשעה הזאת הוא מחוץ לבית… תעזבי את העבודה וסעי אליו דחוף..” מקרה של סכנת חיים ממשית הוא מצמרר ומלחיץ אך ההתמודדות היום יומית היא מה שצובט בלב “אבא..אבא…אבא” ואבא לא שומע אותי קוראת לו את שחר אורי ומאור ילדי, נכדיו אומרים לו “תודה” או “סבא אני אוהב אותך” להודיע לאבא שאני מתעכבת ולא אגיע בשעה שקבענו אין אפשרות!
זו התמודדות עם מגבלת שמיעה עם חרשות ואם לי צובט בלב ועצוב מה מרגיש אבא…?! "

%d בלוגרים אהבו את זה: