• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,279 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats
  • מודעות פרסומת

כמה עבודה יש לנו עכשיו, הטלפונים מצלצלים כל היום…

זה המשפט הראשון ששמעתי כשהתקשרתי למל"ל ירושלים לברר בעיה בקצבה שדניאל מקבל, בעיה שנמשכת כבר כשלושה חודשים. לכאורה משפט לגיטימי. פקידה מתלוננת על עומס בעבודה, אבל אני הרגשתי גוש מחנק אדיר שננעץ בגרוני ביחוד עקב טון דיבורה המסכן. עומס העבודה במקרה זה פרושו אחד לאחד המספר הרב של נפגעים חדשים שהצטרפו למשפחת נפגעי פעולות איבה במבצע "עופרת יצוקה", שרק מתחילים עתה את הדרך המתסכלת של התמודדות מול הרשויות, שלא יודעים כמה הם לא יודעים וכמה הם גם לא ידעו לעולם בגלל אטימות המערכת. חברים שהיו עדים למעט מתלאות הרשויות שאנחנו עברנו העירו בכאב שמן הראוי שאנחנו נשב בבית ויבואו ליידע אותנו מה הם זכויותינו, טוב, מותר לחלום על ימות המשיח.

   המשפט שבכותרת מזכיר לי אטימות אחרת הרחק מימי השהייה שלי עם דניאל ב"שיבא" שבתל-השומר, ליד דניאל שכב חייל פצוע קשה שסבל גם מהלם קרב, על ידו ישבה אימו שדברה רוסית ורק מילים ספורות בעברית, בשיחה עימה הבנתי  שהחייל עוד לא הועבר לחסות משרד הבטחון ושלא משלמים לה עבור ארוחותיה ועבור נסיעותיה וכספה הולך ואוזל, מאוד נסערתי ומיד התקשרתי לחיילת המתאימה, אבוי לאוזני ששמעו את תגובותיה. לשאלתי מדוע לא משלמים לה אש"ל, נעניתי- "מה שאני אביא לה אוכל מהבית? אנחנו לא קטרינג פה."  כשהתעקשתי נעניתי – "הנה אני רואה ברשימות שלי שהוא מקבל עיתון כל יום" . וכשלא הרפיתי ממנה נעניתי- "אני לא אשמה שהיא לא מביאה את מספר חשבון הבנק שלה, התפקיד שלי לא לרוץ אחרי כל אחד וליידע אותו". אני כל-כך שמחה שהחיילת הזאת לגבי היא רק קול ושלא הכרתי אותה.

   אני רוצה רק להוסיף עוד משפט קצר ומאוד מאוד עצוב, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג כתבתי שאנחנו הצטרפנו למשפחת נפגעי פעולות האיבה במלחמה האחרונה, למגינת ליבי  מחקתי בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" את המילה האחרונה. לא אסיים לפני שאשוב ואודה ליגאל חמיש שבזכותו יש לי את הבלוג ובזכותו אני יכולה לשתף אתכם קוראים שלי.

מודעות פרסומת

השיירה הבלתי פוסקת

מבצע "עופרת יצוקה" מטבע הדברים מחזיר אותנו ל"מלחמת לבנון השניה", אני מחפשת סימני חרדה אצל דניאל ומוצאת שם רק דאגה עמוקה לחיילינו, אני מתכננת איתו מה נעשה במקרה של התלקחות בצפון, אם תשמע אזעקה בלילה, הפעם זה שונה, הפעם הוא יצטרך להגיע לממ"ד בכסא גלגלים, ודניאל בשלו, אל תדאגי, יהיה בסדר. 

כתב טלויזיה תאר באחת הכתבות את השיירות הבלתי פוסקות של מסוקים שפינו אחרי תקרית מסוימת נפגעים לאחד מבתי-החולים, ואני נזכרת במלחמה הקודמת. כשדניאל היה מאושפז ב"שיבא" אני התגוררתי במלון  "אפרופו" בתל-השומר, חלון החדר צפה על מנחת המסוקים ועל חדר המיון של בית-החולים, אני עדיין שומעת את הרעש הבלתי פוסק של המסוקים, לילה לילה, שיירות של מסוקים, שיירות של אלונקות,הייתי מגיעה מאוחר בלילה למלון מותשת ורואה ושומעת והעיינים כלות, והלב נקרע, את חלקם פגשתי כשהתאוששו במחלקה האורטופדית שיקומית, וראיתי את התמודדותם עם החיים החדשים, כל-כך צעירים ואיזה מורל גבוה היה לרובם על אף פציעתם, ושוב יגיעו חיילים לשיקום, להתמודדות הכל כך קשה עם חיים שונים ואני מקווה שלפחות הרשויות יקלו עליהם בהמשך התמודדותם.

אני חושבת רבות גם על המצטרפים הטריים למשפחת נפגעי פעולות איבה ועל ההתמודדות העתידית שלהם, כאן דניאל ואני יכולים לתרום כמיטב יכולתנו, ובאמת יצרתי קשר עם "ארגון נפגעי פעולות איבה" כדי להציע את עזרתנו.
אנו מחכים להושיט יד.

%d בלוגרים אהבו את זה: