לא נגעתי…

כמו שבפוסט קודם הבאתי את דברי בתי אילת, הפוסט הזה שייך לבני תומר.
לא נגעתי…העתקתי והדבקתי ועיני זולגות…לא נכון…אני ממש בוכה…

זה היה מוקדם בבוקר, היה טלפון מירב, שהייתה חברה שלי והיום אישתי ענתה, התעוררתי מבולבל לא הבנתי , מירב אמרה: "קח , זה חבר שלך זוהר , הוא רוצה לדבר איתך ” אני שומע אותו , עדיין מנומנם כי רק קמתי, הוא בוכה ” תומר, אבא שלך נפגע קשה מקטיושה, לא יודעים מה יש לו ”, ניתקתי , לא הבנתי, אמרתי למירב אני נוסע לנהריה , ככה מהר לקחתי תיק , גרתי באותו הזמן בעפולה, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס , הליכה של 5 דקות, מנסה להיתקשר לאימא או לאחותי אבל הקווים קרסו… השתגעתי לא הבנתי כלום , רעדתי , עליתי על האוטובוס לכיוון חיפה, ישבתי בכיסא והתחלתי לבכות , ככה פתאום, עידן חבר שלי גם מתקשר ואומר שהוא שמע שאבא שלי נהרג זה לא היה מובן.. אני יושב באוטובוס לבד, מסתכל על האנשים, כל אחד בעולם משלו ואני לא מצליח להפסיק לבכות… ואני כמו מפגר מנסה להפסיק כי אנשים מסתכלים עלי בוכה, נראה לי שאז שוב פעם התקשר זוהר שוב בוכה ואומר שעידן טעה ואבא שלי רק נפצע ולא נהרג, וכל אותו הזמן אי אפשר להתקשר לאימא או לאחותי…אי הוודאות באותו הרגע… זה היה קשה מנשוא… הגעתי לחיפה, למרכזית המפרץ, חיכיתי למונית לכיוון נהריה אז כבר השגתי את אימא שאמרה שאבא בחדר ניתוח… כולם איתו שם בנהריה ורק אני בדרכים עוד לא יודע מה קרה לו בדיוק, בדרך (אופיני רק לי) המונית נתקעה מול רפא”ל ונאלצתי להחליף עוד מונית.. והדמעות שוב זולגות .. הגעתי בסוף לבית החולים ולאחר שהבנתי כי הוא יצא מכלל סכנה נרגעתי..
   לראות את אבא שלך שהוא דמות לחיקוי והערצה שוכב ככה לא זז מחובר להרבה מכשירים היה לא הגיוני, כאילו שאני לא שם… לקלח אותו, להחליף לו תחבושות, היה הרגע הכי מוזר והזוי , כאילו אני צריך לתמוך בו?! הוא תמיד היה תומך בי! ועכשיו כאילו הוא תינוק שאני צריך להחליף לו???????? הדבר החיובי מכל העניין היה שהתקרבנו יותר ונהינו חברים טובים…
זהו אני מסיים, יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל זה יחכה לפעם אחרת..
אוהב אותך אבא!!!!

מודעות פרסומת

לא לשמוע

להיות 97% נכות נשמע נורא, אני בכל אופן בעבר אם הייתי שומעת על נכות כזאת הייתי אולי חוששת להפגש עם אדם כזה, ביחוד שכלולים בנכות גם קטיעה, פגיעה קשה מאוד בכל הגפיים, רסיסים בכל הגוף, אבל כמו שאתם כבר יודעים שום דבר מזה לא פגע נפשית בדניאל, אנשים שפוגשים את דני שוכחים שהוא נכה, כולל חברים קרובים. כי כזה הוא אישי שלי.

   הפגיעה היחידה שפגעה קשה בדני היא הפגיעה בשמיעה, דני שכל כך אהב לשמוע מוסיקה קלאסית וכל-כך מבין בה, יכול רק לשמוע אותה בדמיונו, דניאל הסבא המטורף אחרי הנכדים שלו לא יכול להבין את דיבורם.

את פנינת החמד הזאת שדני אוהב הוא יכול לראות אך לא לשמוע את המיית הגלים שאנחנו כן שומעים. (רמקולים הכרחיים לשומעים בלבד)

 בחודשים הרבים ששהיתי ב"שיבא", בין נכים מכל הסוגים, שמתי לב שהנכות הבלתי מובנת ביותר היא החרשות, תארו לכם שרופאי אוזניים מומחים ב"שיבא" שטיפלו בדני וקלינאי תקשורת לא מעטים שפגשנו שם גם הם לא הטמיעו לחלוטין את החרשות, דני מאז הפציעה "קורא שפתיים" אך הם, על אף שידעו זאת, פנו אליו לא פעם בשאלות ובבקשות כאשר ראשם מוסב ממנו, וממילא הוא לא יכול היה לראות את פניהם, ולא עזר שהזכרתי להם, שוב ושוב הם שכחו ודברו מבלי להיישיר אליו מבט. אתם יודעים מה? גם אני לא תמיד מבינה עד הסוף את החרשות וגם אני לעיתים מדברת אליו לא פנים אל פנים כשברור שהוא לא יבין  ובכך רק מקשה עליו.

   שלא כהרגלי אני מוסיפה פה בגוף הפוסט תגובה של בתי. תגובה שחייבת, לדעתי, להיות כאן, אני מצטטת : "אמא מהר אבא לא שומע ויש נפילות של קטיושות, בשעה הזאת הוא מחוץ לבית… תעזבי את העבודה וסעי אליו דחוף..” מקרה של סכנת חיים ממשית הוא מצמרר ומלחיץ אך ההתמודדות היום יומית היא מה שצובט בלב “אבא..אבא…אבא” ואבא לא שומע אותי קוראת לו את שחר אורי ומאור ילדי, נכדיו אומרים לו “תודה” או “סבא אני אוהב אותך” להודיע לאבא שאני מתעכבת ולא אגיע בשעה שקבענו אין אפשרות!
זו התמודדות עם מגבלת שמיעה עם חרשות ואם לי צובט בלב ועצוב מה מרגיש אבא…?! "

אשרי שזכיתי

אשרי שזכיתי בכאלה ילדים, הבלוג ילקה בחסר אם לא אספר על תמיכת  שני ילדי, איֶלֶת ותומר,שהיו שם בשבילנו מרגע הפציעה. תמיד היה קשר מיוחד בן ארבעתינו, אך הפציעה הוכיחה עד כמה הקשר הזה אמיץ. מן הסתם תמיד ילדים עוזרים ברגעים כאלה,  אך הסכיתו ושמעו כמה הם  מיוחדים.                                                       

     ayelet_tomer.JPG כשהיינו בבי"ח בנהריה שני ילדי היו לצידי , איֶלֶת לא יכולה היתה לשאת את המרחק מדניאל שהיה במצב קשה מאוד, אך מצד שני לא יכולה היתה לשאת את המרחק מילדיה בביתה שבשכונת "שלומית" . כל יום, כשהיא בחודש שלישי להריון, נסעה איֶלֶת הלוך חזור תחת מטחי קטיושות נוראיים כשליבה נקרע בין אביה לבין ילדיה, ובביה"ח כל העת סייעה לדני כדי להקל על כאביו. תומר, דאג כל יום לקלח את דני שלא יכול היה לזוז עדיין, בתנאים לא תנאים של שהות במרתף אליו עבר ביה"ח במלחמה, במסירות אין קץ היה נכנס עם הרופאים מאחורי המחיצה ומראה להם כל חור וחור של כניסות רסיסים, מחשש לזיהום זכר כל חור וחור, הוא גם דאג להיכנס עם האחיות מאחורי המחיצה כדי לדאוג שיחבשו כל פצע ופצע בחומר המתאים, פעולה שערכה מעל שעה וחצי כל יום. (הרקע לידע זה בא לתומר כי שרת בתור חובש קרבי בצבא). אחר כך היה מושיב אותו על כסא גלגלים והם היו
מטיילים
 להנאתם ברחבי המרתף.                                                                                                                                                                                                            

לא אשכח את האחריות שלקחה על עצמה אילת כשהודיעו לי שהם זקוקים למילוי ניירת ולחתימה עבור קבורת כף רגלו של דניאל ואני לא יכולתי לתפקד בכלל בנושא, אף על פי שגם לאילת היה קשה מאוד היא לקחה על עצמה את ההתעסקות הזאת. ביום שעזבנו את נהריה ל"שיבא" אילת לקחה על עצמה לדבר עם הצוות ולהשיג כל מה שצריך עבור העזיבה כדי "לגמור יפה" עם כל הצוות בנהריה שבאמת תפקד מעל ומעבר.

   כששהינו ב"שיבא" התגוררנו במשך חודש בחדר קטן אחד, אילת, תומר, שחר, אורי ואני, בצפיפות ובתנאים קשים (אל תטעו, אני כלל לא מתלוננת, ההיפך, אני מלאה שבחים לביטוח-לאומי שסייע לי בתל-השומר), את טיב היחסים שהיו ביננו הגדיר פעם תומר בשיחת מוטיבציה ששוחח עם אימי -" כל אחד בחן את רעהו, וכשמישהו התחיל לשקוע השני הרים ועודד ותמך, חודש במצב פיזי קשה ובמצב נפשי שביר, ואפילו פעם אחת לא רבנו, כל אחד התחשב בצרכי השני" – (דברי תומר).

   אילת, על אף הקושי הרב, עם שני ילדים קטנטנים בני ארבע ושנתיים ועם הריון של שלושה/ארבעה חודשים, הקפידה כל יום להתפנות ולסייע לדני בארוחת הצהריים כשליבה כמה לשהות כל הזמן במחיצתו, תומר המשיך לסעוד את דניאל ברחצה ובתיפקודים בסיסיים ולא מש ממיטתו, עד שדני התחזק, פעולות שאני לא יכולתי לבצע בלעדיו. כל אותו הזמן הקרינו ילדי הומור ושמחה כדי לחמם את לב אביהם, וכדי לחזק אותי.

   נו, קוראים שלי, נכון שהתברכתי ? ברור שבלעדי עזרתם הצמודה לא היו בי מספיק אנרגיות להמשיך הלאה. אני מסיימת את הפוסט כדי לא להלאות אתכם, אבל יש לי עוד תיאורים רבים באמתחתי על עזרתם המדהימה. 

%d בלוגרים אהבו את זה: