סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה

בראשית פתחתי בלוג כמטלה בקורס של יגאל חמיש, אחר כך הלך בלוגי  והתפתח והופחה בו רוח חיים, בתחילה חשבתי שהבלוג עומד בפני עצמו ולא תלוי באחרים , אך למעשה הסתבר שהוא חלק קטן בעולם הבלוגספירה הענק, ושהוא שואב הרבה כוח ממנו, למשל, קוראים שנכנסים לקרוא בו ,  עם הבלוג בא התיאבון – לבדוק מה נעשה בבלוג השכן, מי הם דייריו והטובים הם בעיני . בעקבות קריאה של חברים ספרנים בלוגרים ברשת, נקבע מפגש ביום שישי, 15 במאי 2009, אצל יגאל בביתו , מפגש אותו מכנה יגאל חמיש : " סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה מפגש הספרנים הבלוגרים הראשון בישראל " . מרגש!!! עכשיו גם אפגוש את הדיירים פנים אל פנים, אתרשם ואהנה.
כולנו יוצאים בקול קורא לכל הבלוגריות/ים הספרניות/ים והלא ספרניות/ים שלמדו אי פעם אצל יגאל חמיש אנא קומו והצטרפו בהמוניכם , מהרו להרשם אצל אילנה שקולניק ונשמח יחדיו במפגש.

מודעות פרסומת

תגובת שרשרת

הקטיושה שפצעה את דניאל הרסה גם את מכונת קליית הקפה, ומאז גם נסגר בית המסחר לקפה, בלי דני אין את הקפה המיוחד, ובלי הקפה המיוחד מה ישתו הקונים שכל-כך התרגלו לתערובת המיוחדת שדני היה משכיל לערבב לכל קונה לפי טעמו? 

   בקורס "תכנון הקמה וניהול של ארכיון ויזואלי לספריה” . שהתקיים ב "מידעטק נהריה", אותו למד יגאל חמיש, פגשתי את פנינה, לאחר כמה מפגשים הסתבר שהיא אחת מהלקוחות הקבועות של דניאל, הגילוי כרך אחריו עיניים נוצצות אצל פנינה, התרגשות אצלי, ופניה של יגאל חמיש אלי בהצעה לכתוב פוסט חדש על המפגש , להלן תיאורה של פנינה: " לפני כשלושה חדשים הכרתי את אילנה בקורס "ארכיון ויזואלי", בספריית נהרייה.  וכך, בהפסקה, על כוס קפה , אילנה סיפרה לי על בעלה שנפצע במלחמת לבנון השנייה. אינני זוכרת איך קרה אך פתאום קישרתי , בהתרגשות רבה שדני, בעלה של אילנה הוא הוא ולא אחר, הבחור הנחמד מחנות הקפה." (את דברי פנינה אני מצטטת בדיוק כפי שהיא כתבה).

   מקום העבודה של דניאל סבב סביב אישיותו המיוחדת, כאשר קונה היה מתקרב לחנות, דניאל בזריזות מדהימה הכין את התערובת שאותו קונה אהב, כשהקונה היה נכנס לחנות היה דניאל אומר לו – הנה שקית הקפה מוכנה, עכשיו את/ה יכול/ה לשבת לפטפט – , ושוב תיאורה של פנינה:"… בפעמים הבאות כבר לא היה צורך לדקלם את הוראותיו של אבא.  בעודי אוחזת בידית הדלת, החל הבחור הנחמד לערבב, לשקול, לטחון ולארוז….ואני עומדת פעורת פה ונדהמת: "איך ידעת?"… 

coffee.jpgקונים הגיעו הודות לדניאל, קבלו סחורה מעולה בדיוק לפי טעמם, אך גם וביחוד לב רחב ומבין, לשמוע, לייעץ, ותמיד לאהוב את הזולת, זו דרכו של דני בחיים – תמיד להבין את מי שמולו. מאז שבית המסחר נסגר, הופתעתי ממספר הפניות אלי של אנשים בעניין הקפה, בחלקם מתוך רכות והשתתפות אך בחלקם במין טרוניה – עכשיו כבר אין לנו את הקפה שהורגלנו אליו שנים, וטענו שהעדרו שינה להם כמה מהרגלי היום שלהם, 

  על טקס הקפה בביתם מספרת פנינה :… " תרבות הקפה.  הקפה של הבוקר – טקס אינטימי בין אמי לאבי שנהגו לשתות אותו בנחת בשעת בוקר מוקדמת טרם התעוררנו, אנחנו הילדים. ואח"כ הקפה של עשר בבוקר אשר אליו מוזמן כל מי שנמצא בסביבה או כל מי שידע שבשעה הזו כדאי להגיע אליהם.  ואיך ידע אבא כמה מנות להכין?  תמיד הכין יותר ממה שחשב ועל המגש הניח ספלון נוסף למי שעוד יגיע…מכולם אהבתי את שעת הקפה של חמש אחה"צ.  יום יום הגעתי אליהם לשעת הקפה הזו.  כשהילדים היו קטנים זו הייתה שעת הטיול הקבועה מהבית שלנו אל בית סבא וסבתא. ברגל או באופניים. לימים, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, המשכתי להגיע אליהם רכובה על אופניים או צועדת ברגל."

תודה מיוחדת לפנינה, וליגאל חמיש שהפגיש בינינו.

   הקטיושה הצליחה לקטוע את שגרת חיינו, את חנות קליית הקפה, את הקפה המיוחד של דני ואת טקסי הקפה של אנשים רבים.  

כמה עבודה יש לנו עכשיו, הטלפונים מצלצלים כל היום…

זה המשפט הראשון ששמעתי כשהתקשרתי למל"ל ירושלים לברר בעיה בקצבה שדניאל מקבל, בעיה שנמשכת כבר כשלושה חודשים. לכאורה משפט לגיטימי. פקידה מתלוננת על עומס בעבודה, אבל אני הרגשתי גוש מחנק אדיר שננעץ בגרוני ביחוד עקב טון דיבורה המסכן. עומס העבודה במקרה זה פרושו אחד לאחד המספר הרב של נפגעים חדשים שהצטרפו למשפחת נפגעי פעולות איבה במבצע "עופרת יצוקה", שרק מתחילים עתה את הדרך המתסכלת של התמודדות מול הרשויות, שלא יודעים כמה הם לא יודעים וכמה הם גם לא ידעו לעולם בגלל אטימות המערכת. חברים שהיו עדים למעט מתלאות הרשויות שאנחנו עברנו העירו בכאב שמן הראוי שאנחנו נשב בבית ויבואו ליידע אותנו מה הם זכויותינו, טוב, מותר לחלום על ימות המשיח.

   המשפט שבכותרת מזכיר לי אטימות אחרת הרחק מימי השהייה שלי עם דניאל ב"שיבא" שבתל-השומר, ליד דניאל שכב חייל פצוע קשה שסבל גם מהלם קרב, על ידו ישבה אימו שדברה רוסית ורק מילים ספורות בעברית, בשיחה עימה הבנתי  שהחייל עוד לא הועבר לחסות משרד הבטחון ושלא משלמים לה עבור ארוחותיה ועבור נסיעותיה וכספה הולך ואוזל, מאוד נסערתי ומיד התקשרתי לחיילת המתאימה, אבוי לאוזני ששמעו את תגובותיה. לשאלתי מדוע לא משלמים לה אש"ל, נעניתי- "מה שאני אביא לה אוכל מהבית? אנחנו לא קטרינג פה."  כשהתעקשתי נעניתי – "הנה אני רואה ברשימות שלי שהוא מקבל עיתון כל יום" . וכשלא הרפיתי ממנה נעניתי- "אני לא אשמה שהיא לא מביאה את מספר חשבון הבנק שלה, התפקיד שלי לא לרוץ אחרי כל אחד וליידע אותו". אני כל-כך שמחה שהחיילת הזאת לגבי היא רק קול ושלא הכרתי אותה.

   אני רוצה רק להוסיף עוד משפט קצר ומאוד מאוד עצוב, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג כתבתי שאנחנו הצטרפנו למשפחת נפגעי פעולות האיבה במלחמה האחרונה, למגינת ליבי  מחקתי בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" את המילה האחרונה. לא אסיים לפני שאשוב ואודה ליגאל חמיש שבזכותו יש לי את הבלוג ובזכותו אני יכולה לשתף אתכם קוראים שלי.

היום בו מצאתי

את פתיחת הבלוג אני חבה למר יגאל חמיש  המרצה במסגרת הקורס "תכנון הקמה וניהול של ארכיון ויזואלי לספריה" . שהתקיים ב "מידעטק נהריה". הספריה בה אני עובדת,  בזכותו מצאתי כלי חשוב מאוד שדרכו אני אצליח גם לבטא את שעבר עלי ועל משפחתי מאז 13/07/06 וגם לנסות לעזור דרך הבלוג,  כמיטב יכולתי בעזרת הידע והנסיון הרבים שצברתי מאז פציעת בעלי,  לאותם נכי פעולות איבה שירצו שאושיט להם יד.

אנחנו משפחה שהצטרפה למשפחת נכי פעולות איבה ב"מלחמת לבנון השניה". כשהכל נפל “בבום”  לא ידעתי מה לעשות. והיו “אנשים טובים באמצע הדרך” שעזרו לי רבות. עכשיו הגיע הזמן שאני אעזור לנכי פעולות איבה אחרים בעצות, בבדיקת זכויות וכו' כמיטב יכולתי וידיעתי.

שער מתוך כתבה שהופיעה ב " צפון 1 "  בתאריך  20/6/08  כתבה מירית קושניר סטרומצה צילם אדריאן הרבשטיין, תודה על עזרתה של ירדנה בהבאת התמונה לבלוג. 

דניאל

דני נח

%d בלוגרים אהבו את זה: