מנפלאות הבלוג

סיפורה של כתבה בבטאון  "התקווה", של ארגון נפגעי פעולות איבה :
הכל התחיל בשיחת טלפון של העיתונאי דודו אורן שבקש להפגש איתנו כדי להתראיין לעיתון.
   לא הצלחנו לקבוע מקום מפגש. הוא מהמרכז ואנחנו מהצפון הרחוק. הוא מבחינתו ראה כאפשרות סבירה לראיין אותי בטלפון, מבחינתי פסלתי זאת על הסף, כי חשתי שרוח הדברים לא יעבור בשיחת טלפון אלא אך ורק פנים אל פנים. באופן מפתיע הבנתי שהבלוג יכול לשמש חלופה מהימנה לפגישה פנים אל פנים. הבנתי ששפת הגוף של דניאל ושלי שמאוד חשובה בראיונות ( וכבר עברנו ראיונות אחדים ), יכולה להחשף בוודאות מעל דפי הפוסטים. מיד הצעתי לו לקרוא את הבלוג שלי ולהתרשם. אני מצידי לא ישבתי בחיבוק ידיים, אלא עליתי על אתר מונה הכניסות של הבלוג שלי, ועקבתי אחר קריאתו, כך הפכנו שנינו לעוקבים אחד אחר השני. הוא עקב בבלוג שלי אחר חיי ואני עקבתי אחר קריאתו
 -עקב בצד אגודל- כך הרגשתי ששנינו יושבים יחדיו ואני בודקת אם קרא את כל מה שצריך עבור הכתבה, כל זה מבלי להפגש איתו.

   כשסיים לגלוש בבלוג שלי, ידעתי שבלוגי " עשה את שלו ", כבר צפיתי את צלצול הטלפון ושמחתי לשמוע את התרגשותו, ידעתי שקרא גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הזמן ורק חזרתי והדגשתי שיובן בכתבה שאין בסיפור הפציעה הזאת מסכנים. והתוצאה הרי היא לפניכם.
  

( לחצו כמה פעמים עד שהכתבה תגיע לגודל קריא. )

.daniel11.jpg

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: