• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,390 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

באמת…איך היא נשברה?

כבר אמרתי לכם בעבר, קוראים שלי, שהזכרון שלי מרגע הפציעה ואילך מורכב ממשפטים ש"נתקעו" במוחי וצפים ועולים. וגם למשפט שבכותרת יש סיפור מאחוריו.

לפני כעשרה חודשים היינו דניאל ואני בחמי מרפא במלון קיסר בטבריה , אני זוכרת עד היום את הבהלה שאחזה בי ברגע ששמעתי את המשפט הזה.

    כדי לסבר את אזניכם אני חוזרת מספר שבועות אחורה. בוקר אחד דניאל אמר לי שהוא חש שחרור יתר בכף הרגל של הפרוטזה, אני כהרגלי מיד נדרכת ועומדת בעקשנות על דעתי, לנסוע לבית המלאכה לפרוטזות באופן מיידי, שם מסתבר שכף הרגל נשברה והיא תלויה על בלימה, אני בהארת פתע דורשת מאיש הפרוטזה היקר המכונה פוקסי לבדוק אם קיימת כף רגל משוכללת יותר עם ציר . אחרי מדידות וברורים רבים מסתבר שאכן קיימת כף רגל כזאת בארצות הברית, אני מקצרת כדי לא להלאות אתכם אך אציין שאי אפשר היה לתאר את האושר שמלא אותי ואת ההתרגשות שאחזה בי.

   אני חוזרת למלון…השעה היתה שעת צהריים, דניאל ואני רגועים ושמחים שרועים על כורסאות בלובי של המלון ומשוחחים בשלווה עם חברים שבאו לבקר אותנו, הפלאפון שלי מצלצל…אני עונה..מדברים מביטוח-לאומי הפקידה שמטפלת בנו…כאילו מתוך המשך של משפט היא יורה בי את המשפט הבא:
" תגידי , אילנה, איך הפרוטזה נשברה, באמת…איך היא נשברה ? " , כשהבהרתי לה שאין תשובה לשאלתה, היא ידעה אותי שיש בעיה עם הזמנת הפרוטזה, שאלתי בחרדה מה הבעיה ? היא לא ענתה גם כשחזרתי ושאלתי וגם כשהבעתי את חרדתי ולבסוף היא נתקה.

   לא ספרתי לדני על הבעיה, בכיתי בליבי, התאכזבתי, וביאוש רב הבנתי שעכשיו אני צריכה לצאת למלחמה קשה נגד הרשויות ולמען רווחתו של דניאל, למען זכותו ללכת יותר בקלות, אתם מתארים לכם איך הרגשתי בהמשך החופשה, אך מראית עין היתה מאוד חשובה לי ודני והחברים לא הרגישו ולא ידעו.

   שבועיים אחר כך יצרתי קשר עם בית המלאכה והם דווחו על המשלוח אך לא אמרו מלה על בעיה, ואני העדפתי לא לדבר, רק כחודש אחר-כך כשכף הרגל ועוד חלקים הגיעו וחברו הכל והגענו למדידה, וראיתי שאכן זו כף הרגל המיוחדת, ונרגעתי,  שאלתי את פוקסי מה היתה הבעיה בהזמנה, והסתבר שהיתה בעיה טכנית בטופס ההזמנה ושהיה צורך לשנות טופס, זה הכל !? נדהמתי…כך אמורה להתנהג מי שמטפלת בנו ?!
לימים שאלתי אותה אם ידעה שזו הבעיה, והיא בסתמיות ענתה שכן. הכיצד? האם אלה אמורים להיות האנשים שאמורים לטפל, לעזור, להיכן נעלמה אנושיותם ?  

  

מנפלאות הבלוג

סיפורה של כתבה בבטאון  "התקווה", של ארגון נפגעי פעולות איבה :
הכל התחיל בשיחת טלפון של העיתונאי דודו אורן שבקש להפגש איתנו כדי להתראיין לעיתון.
   לא הצלחנו לקבוע מקום מפגש. הוא מהמרכז ואנחנו מהצפון הרחוק. הוא מבחינתו ראה כאפשרות סבירה לראיין אותי בטלפון, מבחינתי פסלתי זאת על הסף, כי חשתי שרוח הדברים לא יעבור בשיחת טלפון אלא אך ורק פנים אל פנים. באופן מפתיע הבנתי שהבלוג יכול לשמש חלופה מהימנה לפגישה פנים אל פנים. הבנתי ששפת הגוף של דניאל ושלי שמאוד חשובה בראיונות ( וכבר עברנו ראיונות אחדים ), יכולה להחשף בוודאות מעל דפי הפוסטים. מיד הצעתי לו לקרוא את הבלוג שלי ולהתרשם. אני מצידי לא ישבתי בחיבוק ידיים, אלא עליתי על אתר מונה הכניסות של הבלוג שלי, ועקבתי אחר קריאתו, כך הפכנו שנינו לעוקבים אחד אחר השני. הוא עקב בבלוג שלי אחר חיי ואני עקבתי אחר קריאתו
 -עקב בצד אגודל- כך הרגשתי ששנינו יושבים יחדיו ואני בודקת אם קרא את כל מה שצריך עבור הכתבה, כל זה מבלי להפגש איתו.

   כשסיים לגלוש בבלוג שלי, ידעתי שבלוגי " עשה את שלו ", כבר צפיתי את צלצול הטלפון ושמחתי לשמוע את התרגשותו, ידעתי שקרא גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הזמן ורק חזרתי והדגשתי שיובן בכתבה שאין בסיפור הפציעה הזאת מסכנים. והתוצאה הרי היא לפניכם.
  

( לחצו כמה פעמים עד שהכתבה תגיע לגודל קריא. )

.daniel11.jpg

כוחה של המצלמה

בשp5020015.JPGבת נסענו לעין אפק, לקחתי איתי מצלמה מתוך ודאות ברורה שאני אצלם בה רק נוף.

יגאל חמיש אומר שעלינו לשאת תמיד מצלמה וכדבריו בעניין אחר " מה רצוי להביא? מצלמה או מסרטת וידאו (כדי לתעד, לתעד ולתעד) ".
   ומעשה שהיה כך היה : הגענו לחניה של השמורה וראינו שאוטובוס חונה לרוחב שתי חניות הנכים במקום. דניאל יצא מרכבנו ופנה בנימוס לנהג האוטובוס שעמד מחוץ לרכבו, דני האיר את עיניו שהוא חוסם את חניות הנכים. הנהג ענה לו  בזלזול: " למה מי פה נכה? ", הבליג דני והראה על עצמו ועל תו הנכה. " יש פה עוד הרבה מקומות חניה, תחנו שם." עשה באצבעו הנהג תנועה סתמית באויר. ראיתי שדני לא מאמין למשמע אוזניו ומנסה להבהיר לנהג שהוא טועה. הנהג נראה נינוח לחלוטין ולא התכוון לתקן את העוולה. פה נכנסתי אני לתמונה. בתנועה איטית יצאתי מן הרכב חמושה במצלמתי, וכיוונתי אל האוטובוס, בחרדה תזזיתית קפץ הנהג לעברי ושאל: " היי, היי, היי, מה את עושה? ". " מתעדת." עניתי. הנהג קפץ כנשוך נחש אל רכבו ומהר לזוז לחניה אחרת. חבל שזה כך, אך זה כוחה של המצלמה. p5090061.JPG

%d בלוגרים אהבו את זה: