• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,390 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

ואני?

במשך ארבעת החודשים הראשונים אחרי הפציעה הפסקתי לחשוב שאני קיימת בכלל, הייתי במין מערבולת, הפריעו לי צרכי הגוף הבסיסיים שלי, כעסתי שאני צריכה לישון בכלל או לאכול  או , סלחו לי, להתפנות. ביטלתי לחלוטין את ישותי ואישיותי וחייתי את דניאל. עולמי נעצר לחלוטין. זמן לא נחשב. וכאשר פנו אלי בבקשה לאכול, לנוח, "להתאוורר" קצת, תמיד הייתי מופתעת מחדש ולא קלטתי את עיוות המחשבה של הסובבים אותי. הייתי בחרדה ובדריכות מתמדת, אך יחד עם זאת  קבלתי כוחות מיוחדים כלביאה לפעול ולשנות דברים שהיום קשה לי להאמין שהצלחתי, מתוך מרתף בית החולים בנהריה הצלחתי תחת הפגזת טילים , להעביר את דני לבית-חולים אחר, בבית החולים "שיבא" הכרתי בתוך זמן קצר את כל המומחים ביותר וכל העת פניתי אליהם להתעניין ולחקור, הפכתי מכונה משומנת היטב של פעילות למען דני, הייתי בכל ביקור רופאים ואף "ארבתי" להם במסדרון כדי שיכנסו עוד פעם לראות אם הכל בסדר, הלכתי לכל מפגש פזיוטראפיה וריפוי בעיסוק ולמדתי כיצד לעזור לדניאל כמעט בצורה מקצועית, כי בעצם חייתי באותה תקופה ונשמתי את דניאל, ארבעה חודשים חשתי כמו מהלכת על קצות אצבעותי, כמו מרחפת מחשש מתמיד, קולטת כל קימוט מצח קטנטן של הרופאים, עוצרת נשימה על כל תנודה בקולו של רופא זה או אחר, חששתי להרגע לרגע או לשמוח לחלקיק השניה. חששתי להתרחק מדניאל, נהגתי להעביר ידי על אזורי הפציעה היותר קשים ולנסות להעביר מחום גופי ומבריאותי אליהם, ולכוון את מוחי בבקשה אל גופו להחלים, להתחזק, להשתפר.

7 תגובות

  1. כל כך מרגש!
    זה מדהים לגלות איך אנחנו מוצאים בתוכנו כוחות ויכולות שלא ידענו שיש לנו.
    ישר-כח!

  2. היי אילנה,
    נכון, באמת בחיי היומיום איננו יכולים להאמין
    כמה כוחות וכמה יכולות יש לנו.
    שבת שלום.

  3. נורמליות מהי? כל אדם שמכיר את אבא יעיד בשבועה שאין אדם יותר נורמלי ממנו אף על פי פציעתו ונכותו הקשה הוא נותר כפי שהיה , חוש הומור, יעלותו טוב ליבו היד שיושיט לעזרה בכל עת היכולת שלי להישען עליו בכל בעיה ועזרה כשצריך אבא תמיד שם לצידי.
    והנה אנו יושבים על המרפסת בחג לפני ארוחת החג שאמא עמלה ובישלה, ומדברים אבא ציון בעלי ואנוכי על הקשיים היום יומים של אבא בתפקודים הכי פשוטים ואבא בחוש ההומור האופיני לו מתאר את השמפו שנשמט לו שוב ושוב מהיד בזמן המקלחת ואיך בקושי הוא מרים אותו כשהוא מתקלח על כיסא הגלגלים ועוד תיאורים כאלו ואחרים ובסוף אבא אומר "טוב זה לא כמו אדם נורמלי שמתקלח" . "מה" זעקתי בקול אך ללא מילים "נורמלי" אבא המילה שאמרת "נורמלי" מהדהדדת באוזניי ובראשי. אתה האדם הכי נורמלי ושלם בעולם אוהבת תמיד ועוד יותר בתך.

  4. אכן אילת, כל מילה בסלע.
    זה אבא ולכן כל כך קל לנו להיות חזקים.

  5. היי אילנה
    הייתי די מחובר לך ולדני בעת אישפוזינו ביחד בתל השומר הייתם זוג מיוחד במינו שלא פוגשים כל יום
    זוכר אני שכל יום בשעות המאוחרות היית הולכת ברגל למלונית כמו סהרורית להניח את הראש לכמה שעות מועטות ולחזור למחרת בבוקר להתמודדות היום יומית, ולעמוד ולעקוב מקרוב בצוות המטפל בדני .המעקב היה כה צמוד שאפילו לצילומי רנטגן הצלחת לעמוד על יד הטכנאי ולעקב אחר הצילומים מקרוב מה שאף מטופל לא זכה לכך.
    ועם כל הקשיים היה לך עוד זמן את ודני לבקר אותי במיטתי ולשתות קפה ביחד שדני כל כך אהב .
    כאלה אנשים לא פוגשים בכל יום, ומכם אני שאבתי את הכוחות,
    בזכות המשפט השגור בפי דני לשקוע זה קל להתרומם מאוד קשה

  6. היי חיים,
    תודה על תגובתך.
    שנהיה תמיד בריאים.
    אילנה.

  7. זה היה מוקדם בבוקר, היה טלפון מירב, שהייתה חברה שלי והיום אישתי ענתה, התעוררתי מבולבל לא הבנתי , מירב אמרה: קח ,זה חבר שלך זוהר ,הוא רוצה לדבר איתך" אני שומע אותו ,עדיין מנומנם כי רק קמתי, הוא בוכה " תומר, אבא שלך נפגע קשה מקטיושה, לא יודעים מה יש לו", ניתקתי , לא הבנתי, אמרתי למירב אני נוסע לנהריה , ככה מהר לקחתי תיק , גרתי באותו הזמן בעפולה, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס , הליכה של 5 דקות, מנסה להיתקשר לאימא או לאחותי אבל הקווים קרסו… השתגעתי לא הבנתי כלום , רעדתי , עליתי על האוטובוס לכיוון חיפה, ישבתי בכיסא והתחלתי לבכות ,ככה פתאום, עידן חבר שלי גם מתקשר ואומר שהוא שמע שאבא שלי נהרג זה לא היה מובן.. אני יושב באוטובוס לבד, מסתכל על האנשים, כל אחד בעולם משלו ואני לא מצליח להפסיק לבכות… ואני כמו מפגר מנסה להפסיק כי אנשים מסתכלים עלי בוכה, נראה לי שאז שוב פעם התקשר זוהר שוב בוכה ואומר שעידן טעה ואבא שלי רק נפצע ולא נהרג, וכל אותו הזמן אי אפשר להתקשר לאימא או לאחותי…אי הוודאות באותו הרגע… זה היה קשה מנשוא… הגעתי לחיפה, למרכזית המפרץ, חיכיתי למונית לכיוון נהריה אז כבר השגתי את אימא שאמרה שאבא בחדר ניתוח… כולם איתו שם בנהריה ורק אני בדרכים עוד לא יודע מה קרה לו בדיוק, בדרך (אופיני רק לי) המונית נתקעה מול רפא"ל ונאלצתי להחליף עוד מונית.. והדמעות שוב זולגות .. הגעתי בסוף לבית החולים ולאחר שהבנתי כי הוא יצא מכלל סכנה נרגעתי..
    לראות את אבא שלך שהוא דמות לחיקוי והערצה שוכב ככה לא זז מחובר להרבה מכשירים היה לא הגיוני, כאילו שאני לא שם… לקלח אותו, להחליף לו תחבושות, היה הרגע הכי מוזר והזוי , כאילו אני צריך לתמוך בו?! הוא תמיד היה תומך בי! ועכשיו כאילו הוא תינוק שאני צריך להחליף לו???????? הדבר החיובי מכל העניין היה שהתקרבנו יותר ונהינו חברים טובים…
    זהו אני מסיים, יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל זה יחכה לפעם אחרת..
    אוהב אותך אבא!!!!

להגיב על אזולאי חיים לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: