• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,390 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

ואני?

במשך ארבעת החודשים הראשונים אחרי הפציעה הפסקתי לחשוב שאני קיימת בכלל, הייתי במין מערבולת, הפריעו לי צרכי הגוף הבסיסיים שלי, כעסתי שאני צריכה לישון בכלל או לאכול  או , סלחו לי, להתפנות. ביטלתי לחלוטין את ישותי ואישיותי וחייתי את דניאל. עולמי נעצר לחלוטין. זמן לא נחשב. וכאשר פנו אלי בבקשה לאכול, לנוח, "להתאוורר" קצת, תמיד הייתי מופתעת מחדש ולא קלטתי את עיוות המחשבה של הסובבים אותי. הייתי בחרדה ובדריכות מתמדת, אך יחד עם זאת  קבלתי כוחות מיוחדים כלביאה לפעול ולשנות דברים שהיום קשה לי להאמין שהצלחתי, מתוך מרתף בית החולים בנהריה הצלחתי תחת הפגזת טילים , להעביר את דני לבית-חולים אחר, בבית החולים "שיבא" הכרתי בתוך זמן קצר את כל המומחים ביותר וכל העת פניתי אליהם להתעניין ולחקור, הפכתי מכונה משומנת היטב של פעילות למען דני, הייתי בכל ביקור רופאים ואף "ארבתי" להם במסדרון כדי שיכנסו עוד פעם לראות אם הכל בסדר, הלכתי לכל מפגש פזיוטראפיה וריפוי בעיסוק ולמדתי כיצד לעזור לדניאל כמעט בצורה מקצועית, כי בעצם חייתי באותה תקופה ונשמתי את דניאל, ארבעה חודשים חשתי כמו מהלכת על קצות אצבעותי, כמו מרחפת מחשש מתמיד, קולטת כל קימוט מצח קטנטן של הרופאים, עוצרת נשימה על כל תנודה בקולו של רופא זה או אחר, חששתי להרגע לרגע או לשמוח לחלקיק השניה. חששתי להתרחק מדניאל, נהגתי להעביר ידי על אזורי הפציעה היותר קשים ולנסות להעביר מחום גופי ומבריאותי אליהם, ולכוון את מוחי בבקשה אל גופו להחלים, להתחזק, להשתפר.

%d בלוגרים אהבו את זה: