• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,353 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats
  • מודעות פרסומת

לא נגעתי…

כמו שבפוסט קודם הבאתי את דברי בתי אילת, הפוסט הזה שייך לבני תומר.
לא נגעתי…העתקתי והדבקתי ועיני זולגות…לא נכון…אני ממש בוכה…

זה היה מוקדם בבוקר, היה טלפון מירב, שהייתה חברה שלי והיום אישתי ענתה, התעוררתי מבולבל לא הבנתי , מירב אמרה: "קח , זה חבר שלך זוהר , הוא רוצה לדבר איתך ” אני שומע אותו , עדיין מנומנם כי רק קמתי, הוא בוכה ” תומר, אבא שלך נפגע קשה מקטיושה, לא יודעים מה יש לו ”, ניתקתי , לא הבנתי, אמרתי למירב אני נוסע לנהריה , ככה מהר לקחתי תיק , גרתי באותו הזמן בעפולה, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס , הליכה של 5 דקות, מנסה להיתקשר לאימא או לאחותי אבל הקווים קרסו… השתגעתי לא הבנתי כלום , רעדתי , עליתי על האוטובוס לכיוון חיפה, ישבתי בכיסא והתחלתי לבכות , ככה פתאום, עידן חבר שלי גם מתקשר ואומר שהוא שמע שאבא שלי נהרג זה לא היה מובן.. אני יושב באוטובוס לבד, מסתכל על האנשים, כל אחד בעולם משלו ואני לא מצליח להפסיק לבכות… ואני כמו מפגר מנסה להפסיק כי אנשים מסתכלים עלי בוכה, נראה לי שאז שוב פעם התקשר זוהר שוב בוכה ואומר שעידן טעה ואבא שלי רק נפצע ולא נהרג, וכל אותו הזמן אי אפשר להתקשר לאימא או לאחותי…אי הוודאות באותו הרגע… זה היה קשה מנשוא… הגעתי לחיפה, למרכזית המפרץ, חיכיתי למונית לכיוון נהריה אז כבר השגתי את אימא שאמרה שאבא בחדר ניתוח… כולם איתו שם בנהריה ורק אני בדרכים עוד לא יודע מה קרה לו בדיוק, בדרך (אופיני רק לי) המונית נתקעה מול רפא”ל ונאלצתי להחליף עוד מונית.. והדמעות שוב זולגות .. הגעתי בסוף לבית החולים ולאחר שהבנתי כי הוא יצא מכלל סכנה נרגעתי..
   לראות את אבא שלך שהוא דמות לחיקוי והערצה שוכב ככה לא זז מחובר להרבה מכשירים היה לא הגיוני, כאילו שאני לא שם… לקלח אותו, להחליף לו תחבושות, היה הרגע הכי מוזר והזוי , כאילו אני צריך לתמוך בו?! הוא תמיד היה תומך בי! ועכשיו כאילו הוא תינוק שאני צריך להחליף לו???????? הדבר החיובי מכל העניין היה שהתקרבנו יותר ונהינו חברים טובים…
זהו אני מסיים, יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל זה יחכה לפעם אחרת..
אוהב אותך אבא!!!!

מודעות פרסומת

ואני?

במשך ארבעת החודשים הראשונים אחרי הפציעה הפסקתי לחשוב שאני קיימת בכלל, הייתי במין מערבולת, הפריעו לי צרכי הגוף הבסיסיים שלי, כעסתי שאני צריכה לישון בכלל או לאכול  או , סלחו לי, להתפנות. ביטלתי לחלוטין את ישותי ואישיותי וחייתי את דניאל. עולמי נעצר לחלוטין. זמן לא נחשב. וכאשר פנו אלי בבקשה לאכול, לנוח, "להתאוורר" קצת, תמיד הייתי מופתעת מחדש ולא קלטתי את עיוות המחשבה של הסובבים אותי. הייתי בחרדה ובדריכות מתמדת, אך יחד עם זאת  קבלתי כוחות מיוחדים כלביאה לפעול ולשנות דברים שהיום קשה לי להאמין שהצלחתי, מתוך מרתף בית החולים בנהריה הצלחתי תחת הפגזת טילים , להעביר את דני לבית-חולים אחר, בבית החולים "שיבא" הכרתי בתוך זמן קצר את כל המומחים ביותר וכל העת פניתי אליהם להתעניין ולחקור, הפכתי מכונה משומנת היטב של פעילות למען דני, הייתי בכל ביקור רופאים ואף "ארבתי" להם במסדרון כדי שיכנסו עוד פעם לראות אם הכל בסדר, הלכתי לכל מפגש פזיוטראפיה וריפוי בעיסוק ולמדתי כיצד לעזור לדניאל כמעט בצורה מקצועית, כי בעצם חייתי באותה תקופה ונשמתי את דניאל, ארבעה חודשים חשתי כמו מהלכת על קצות אצבעותי, כמו מרחפת מחשש מתמיד, קולטת כל קימוט מצח קטנטן של הרופאים, עוצרת נשימה על כל תנודה בקולו של רופא זה או אחר, חששתי להרגע לרגע או לשמוח לחלקיק השניה. חששתי להתרחק מדניאל, נהגתי להעביר ידי על אזורי הפציעה היותר קשים ולנסות להעביר מחום גופי ומבריאותי אליהם, ולכוון את מוחי בבקשה אל גופו להחלים, להתחזק, להשתפר.

סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה

בראשית פתחתי בלוג כמטלה בקורס של יגאל חמיש, אחר כך הלך בלוגי  והתפתח והופחה בו רוח חיים, בתחילה חשבתי שהבלוג עומד בפני עצמו ולא תלוי באחרים , אך למעשה הסתבר שהוא חלק קטן בעולם הבלוגספירה הענק, ושהוא שואב הרבה כוח ממנו, למשל, קוראים שנכנסים לקרוא בו ,  עם הבלוג בא התיאבון – לבדוק מה נעשה בבלוג השכן, מי הם דייריו והטובים הם בעיני . בעקבות קריאה של חברים ספרנים בלוגרים ברשת, נקבע מפגש ביום שישי, 15 במאי 2009, אצל יגאל בביתו , מפגש אותו מכנה יגאל חמיש : " סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה מפגש הספרנים הבלוגרים הראשון בישראל " . מרגש!!! עכשיו גם אפגוש את הדיירים פנים אל פנים, אתרשם ואהנה.
כולנו יוצאים בקול קורא לכל הבלוגריות/ים הספרניות/ים והלא ספרניות/ים שלמדו אי פעם אצל יגאל חמיש אנא קומו והצטרפו בהמוניכם , מהרו להרשם אצל אילנה שקולניק ונשמח יחדיו במפגש.

%d בלוגרים אהבו את זה: