• ארכיון

  • קטגוריות

  • Blog Stats

    • 7,390 hits
  • try{ clicky.init(18274); }catch(e){}

    Performancing Metrics

  • wordpress blog stats

לא לשמוע

להיות 97% נכות נשמע נורא, אני בכל אופן בעבר אם הייתי שומעת על נכות כזאת הייתי אולי חוששת להפגש עם אדם כזה, ביחוד שכלולים בנכות גם קטיעה, פגיעה קשה מאוד בכל הגפיים, רסיסים בכל הגוף, אבל כמו שאתם כבר יודעים שום דבר מזה לא פגע נפשית בדניאל, אנשים שפוגשים את דני שוכחים שהוא נכה, כולל חברים קרובים. כי כזה הוא אישי שלי.

   הפגיעה היחידה שפגעה קשה בדני היא הפגיעה בשמיעה, דני שכל כך אהב לשמוע מוסיקה קלאסית וכל-כך מבין בה, יכול רק לשמוע אותה בדמיונו, דניאל הסבא המטורף אחרי הנכדים שלו לא יכול להבין את דיבורם.

את פנינת החמד הזאת שדני אוהב הוא יכול לראות אך לא לשמוע את המיית הגלים שאנחנו כן שומעים. (רמקולים הכרחיים לשומעים בלבד)

 בחודשים הרבים ששהיתי ב"שיבא", בין נכים מכל הסוגים, שמתי לב שהנכות הבלתי מובנת ביותר היא החרשות, תארו לכם שרופאי אוזניים מומחים ב"שיבא" שטיפלו בדני וקלינאי תקשורת לא מעטים שפגשנו שם גם הם לא הטמיעו לחלוטין את החרשות, דני מאז הפציעה "קורא שפתיים" אך הם, על אף שידעו זאת, פנו אליו לא פעם בשאלות ובבקשות כאשר ראשם מוסב ממנו, וממילא הוא לא יכול היה לראות את פניהם, ולא עזר שהזכרתי להם, שוב ושוב הם שכחו ודברו מבלי להיישיר אליו מבט. אתם יודעים מה? גם אני לא תמיד מבינה עד הסוף את החרשות וגם אני לעיתים מדברת אליו לא פנים אל פנים כשברור שהוא לא יבין  ובכך רק מקשה עליו.

   שלא כהרגלי אני מוסיפה פה בגוף הפוסט תגובה של בתי. תגובה שחייבת, לדעתי, להיות כאן, אני מצטטת : "אמא מהר אבא לא שומע ויש נפילות של קטיושות, בשעה הזאת הוא מחוץ לבית… תעזבי את העבודה וסעי אליו דחוף..” מקרה של סכנת חיים ממשית הוא מצמרר ומלחיץ אך ההתמודדות היום יומית היא מה שצובט בלב “אבא..אבא…אבא” ואבא לא שומע אותי קוראת לו את שחר אורי ומאור ילדי, נכדיו אומרים לו “תודה” או “סבא אני אוהב אותך” להודיע לאבא שאני מתעכבת ולא אגיע בשעה שקבענו אין אפשרות!
זו התמודדות עם מגבלת שמיעה עם חרשות ואם לי צובט בלב ועצוב מה מרגיש אבא…?! "

הנזק של הקטנים האלה

מה שלא נראה לעין נשכח מעיניי המסתכל, ואפילו ,לצערי, מעיניי. אני מתכוונת לרסיסים המפוזרים לאלפיהם על פני גופו של דניאל, בראש, בצואר, בידיים, בבית החזה, בגב, מאחורי האוזניים, ברגליים ובעוד מקומות רבים. כאשר ערכו לו צילומי רנטגן בבית החולים נהגתי לעמוד ליד טכנאי הרנטגן ושנינו היינו תמיד shrapnel.jpgנדהמים מחדש מהכמות האדירה של הרסיסים שמנקדת בצילום את דניאל במעיין יהלומים רבים כחול אשר על שפת הים. בימים כתיקונם הרסיסים גורמים לדניאל כאבים מהם הוא מתעלם לחלוטין, וכדבריו " לא נורא, צריך להתרגל לחיות עם הכאב ", נאמר לנו בבית-החולים שעם הזמן הרסיסים יצאו מעצמם, אבל עברנו כבר כמעט שלוש שנים ורק רסיס אחד דק וארוך נפלט עד היום ממרכז כף ידו.

   לפני כחודש התחיל דניאל לסבול מכאבים בצד שמאל, בתחילה הוא לא ספר אך משהתחיל להתלונן נדרכתי, כאשר הוא התחיל לדאוג כבר שקע ליבי, מיד פנינו לרופא ולצילום והסתבר שחלק מהרסיסים החליטו לנוע אחד לעבר השני ולהתאחד בצד שמאל, הכל בסדר, אין מה לדאוג, יופי – הכל בסדר, האם באמת הכל בסדר? והכאבים? והסבל? והדאגה –  לאן יטיילו הרסיסים בפעם הבאה? אבל כמו שאתם כבר יודעים אצל דניאל הפרשה הסתיימה, כאב לא מפחיד אותו, עם הכאב התמידי הוא כבר מתמודד  מ- 13/07/06.

   לסיום, ברצוני להביא פרטים יבשים ועצות על רסיסים וכאבים : כאבים לא נחשבים בוועדה רפואית, אין עליהם תקנה או הוראה, או סעיף מתאים בתקנות הנכים , ולכן מיותר לדבר עליהם ולפעמים אף לא כדאי כי עדיף להתמקד בליקוי או פגימה שאפשר לתרגם לדרגת נכות. כמו כן בוועדה הרפואית יש לדבר על צלקות ולא על רסיסים, כי שוב – על רסיסים אין סעיף מתאים אלא רק על צלקות, 
הרסיסים שבתוך הגוף לא נחשבים
   scars.jpg

תגובת שרשרת

הקטיושה שפצעה את דניאל הרסה גם את מכונת קליית הקפה, ומאז גם נסגר בית המסחר לקפה, בלי דני אין את הקפה המיוחד, ובלי הקפה המיוחד מה ישתו הקונים שכל-כך התרגלו לתערובת המיוחדת שדני היה משכיל לערבב לכל קונה לפי טעמו? 

   בקורס "תכנון הקמה וניהול של ארכיון ויזואלי לספריה” . שהתקיים ב "מידעטק נהריה", אותו למד יגאל חמיש, פגשתי את פנינה, לאחר כמה מפגשים הסתבר שהיא אחת מהלקוחות הקבועות של דניאל, הגילוי כרך אחריו עיניים נוצצות אצל פנינה, התרגשות אצלי, ופניה של יגאל חמיש אלי בהצעה לכתוב פוסט חדש על המפגש , להלן תיאורה של פנינה: " לפני כשלושה חדשים הכרתי את אילנה בקורס "ארכיון ויזואלי", בספריית נהרייה.  וכך, בהפסקה, על כוס קפה , אילנה סיפרה לי על בעלה שנפצע במלחמת לבנון השנייה. אינני זוכרת איך קרה אך פתאום קישרתי , בהתרגשות רבה שדני, בעלה של אילנה הוא הוא ולא אחר, הבחור הנחמד מחנות הקפה." (את דברי פנינה אני מצטטת בדיוק כפי שהיא כתבה).

   מקום העבודה של דניאל סבב סביב אישיותו המיוחדת, כאשר קונה היה מתקרב לחנות, דניאל בזריזות מדהימה הכין את התערובת שאותו קונה אהב, כשהקונה היה נכנס לחנות היה דניאל אומר לו – הנה שקית הקפה מוכנה, עכשיו את/ה יכול/ה לשבת לפטפט – , ושוב תיאורה של פנינה:"… בפעמים הבאות כבר לא היה צורך לדקלם את הוראותיו של אבא.  בעודי אוחזת בידית הדלת, החל הבחור הנחמד לערבב, לשקול, לטחון ולארוז….ואני עומדת פעורת פה ונדהמת: "איך ידעת?"… 

coffee.jpgקונים הגיעו הודות לדניאל, קבלו סחורה מעולה בדיוק לפי טעמם, אך גם וביחוד לב רחב ומבין, לשמוע, לייעץ, ותמיד לאהוב את הזולת, זו דרכו של דני בחיים – תמיד להבין את מי שמולו. מאז שבית המסחר נסגר, הופתעתי ממספר הפניות אלי של אנשים בעניין הקפה, בחלקם מתוך רכות והשתתפות אך בחלקם במין טרוניה – עכשיו כבר אין לנו את הקפה שהורגלנו אליו שנים, וטענו שהעדרו שינה להם כמה מהרגלי היום שלהם, 

  על טקס הקפה בביתם מספרת פנינה :… " תרבות הקפה.  הקפה של הבוקר – טקס אינטימי בין אמי לאבי שנהגו לשתות אותו בנחת בשעת בוקר מוקדמת טרם התעוררנו, אנחנו הילדים. ואח"כ הקפה של עשר בבוקר אשר אליו מוזמן כל מי שנמצא בסביבה או כל מי שידע שבשעה הזו כדאי להגיע אליהם.  ואיך ידע אבא כמה מנות להכין?  תמיד הכין יותר ממה שחשב ועל המגש הניח ספלון נוסף למי שעוד יגיע…מכולם אהבתי את שעת הקפה של חמש אחה"צ.  יום יום הגעתי אליהם לשעת הקפה הזו.  כשהילדים היו קטנים זו הייתה שעת הטיול הקבועה מהבית שלנו אל בית סבא וסבתא. ברגל או באופניים. לימים, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, המשכתי להגיע אליהם רכובה על אופניים או צועדת ברגל."

תודה מיוחדת לפנינה, וליגאל חמיש שהפגיש בינינו.

   הקטיושה הצליחה לקטוע את שגרת חיינו, את חנות קליית הקפה, את הקפה המיוחד של דני ואת טקסי הקפה של אנשים רבים.  

לא צריך מילים כדי לזרוק לנכה בפנים את נכותו

חודשיים אחרי הפציעה התיר בית-החולים "שיבא" לדניאל לצאת לסופשבוע, איזו התרגשות!!!
ביטוח לאומי הזמין עבורנו חדר בבית מלון בתל-אביב, וידאתי שלוש פעמים שאנחנו מקבלים חדר מותאם לנכים, ארזתי בגדים הזמנתי מונית ושמנו פעמינו לבית המלון. כל הדרך למלון הייתי במצב רוח מעל למרומם, אחרי חודשיים שאפילו לשנייה אחת לא היינו לבדנו, אחרי חודשיים שכל הזמן חצצו ביננו מיטה או כסא גלגלים, רק שנינו, אינני יכולה לתאר לפניכם את השמחה בה הייתי שרויה. דניאל היה עדיין רק על כסא גלגלים,עדיין חלש,  ועדיין היו לו פצעי רסיסים שצריך היה לחבוש כל יום, אבל, חשבתי, "קטן עלי" איזה אושר , סוף סוף יומיים רגועים ונינוחים.

   כבר בכניסה למלון שקע ליבי, גרם מדרגות חצץ ביננו לבין הלובי, מלון מותאם לנכים?! צלצלתי למלון ושאלתי איך נכה כסא גלגלים יכול להכנס למלון, בפלאפון קבלתי הוראות להכנס לסמטה צדדית ולהגיע לכניסה אפילה לחניה ושם לזמזם להם, הרגשתי איך הפחד משתלט עלי, המדרכה בסמטה היתה כל-כך צרה ורעועה וכסא הגלגלים כל הזמן איים להשמט מידי ואני בכל כוחותי אוחזת בו, מלון מותאם לנכים?! נכנסנו ללובי ורצינו רק להגיע לחדר, שם רציתי להרגע מהרעידות שתקפו את רגליי, המעלית היתה כל-כך danielshahar.JPGקטנה שרק כסא הגלגלים נכנס וכשניסיתי להדחק פנימה נסגרה הדלת והמעלית עלתה בלעדי, לא ידעתי את נפשי עד שהמעלית חזרה עם דני. נכנסנו לחדר שבו המיטה תפסה כמעט את כל החדר, דני לא יכול היה להתנייד בחדר גם כשהוציאו מהחדר לפי בקשתי את הכסאות. דניאל בקושי רב יכול היה להגיע למקלחת  ושם לא יכול היה להתקלח לבדו בגלל המקום הכל-כך צר. פעמים אחדות נאלצתי להרים את כסא הגלגלים כדי לנווט בחדר. חדר מותאם לנכים?! קראנו למנכ"ל המלון כששנינו בוכים בליבנו ואני גם בחוץ, הוא ענה לנו שהחדר דווקא מותאם לנכים כי יש במקלחת ברזים נמוכים,- מה עוזרים הברזים הנמוכים אם אי אפשר בכלל להכנס למקלחת עם כסא גלגלים? לטענתינו שיש משום שקר בהגדרתו את המלון כמלון עם גישה לנכים הוא שתק. ודני אמר לו בשקט קר שזה דבר איום לעשות לנכה רגליים.

   אינני רוצה, קוראים שלי, להמשיך ולפרט את האכזבה וכאב הלב שהיו מנת חלקנו במלון הזה, כולל הקשיים שהיו לנו כשירדנו לארוחות וכולל אי היכולת שלנו לרדת עד לבריכה ולשבת שם, אבל החוויה הקשה ביותר היתה כשהחלטנו לצאת בערב מחוץ למלון, כל -כך התגעגענו לטייל ביחד, איזו טעות זו היתה, שוב כסא הגלגלים כמעט נשמט מידי ודניאל ברגלו השלמה נסה לעזור לי,
חזרנו לבית המלון כשאני בוכיה ולא יצאנו מהחדר עד מוצאי שבת. המלון עשה ככל יכולתו להוכיח לדני את נכותו ואת חוסר האונים שבו היה שרוי באותם ימים. חבל שאיני יכולה לפרסם את שם המלון, גם היום אני מצטמררת כשאני נזכרת איזה עוול נגרם לנו, בגלל הצהרות כוזבות ושקריות של בית מלון. באמת, המנכ"ל או כל מי שהיה אחראי לפירסום, לא היה צריך מילים כדי לבטא את זלזולו בנכה.

%d בלוגרים אהבו את זה: