אשרי שזכיתי בכאלה ילדים, הבלוג ילקה בחסר אם לא אספר על תמיכת שני ילדי, איֶלֶת ותומר,שהיו שם בשבילנו מרגע הפציעה. תמיד היה קשר מיוחד בן ארבעתינו, אך הפציעה הוכיחה עד כמה הקשר הזה אמיץ. מן הסתם תמיד ילדים עוזרים ברגעים כאלה, אך הסכיתו ושמעו כמה הם מיוחדים.
כשהיינו בבי"ח בנהריה שני ילדי היו לצידי , איֶלֶת לא יכולה היתה לשאת את המרחק מדניאל שהיה במצב קשה מאוד, אך מצד שני לא יכולה היתה לשאת את המרחק מילדיה בביתה שבשכונת "שלומית" . כל יום, כשהיא בחודש שלישי להריון, נסעה איֶלֶת הלוך חזור תחת מטחי קטיושות נוראיים כשליבה נקרע בין אביה לבין ילדיה, ובביה"ח כל העת סייעה לדני כדי להקל על כאביו. תומר, דאג כל יום לקלח את דני שלא יכול היה לזוז עדיין, בתנאים לא תנאים של שהות במרתף אליו עבר ביה"ח במלחמה, במסירות אין קץ היה נכנס עם הרופאים מאחורי המחיצה ומראה להם כל חור וחור של כניסות רסיסים, מחשש לזיהום זכר כל חור וחור, הוא גם דאג להיכנס עם האחיות מאחורי המחיצה כדי לדאוג שיחבשו כל פצע ופצע בחומר המתאים, פעולה שערכה מעל שעה וחצי כל יום. (הרקע לידע זה בא לתומר כי שרת בתור חובש קרבי בצבא). אחר כך היה מושיב אותו על כסא גלגלים והם היו
מטיילים להנאתם ברחבי המרתף.
לא אשכח את האחריות שלקחה על עצמה אילת כשהודיעו לי שהם זקוקים למילוי ניירת ולחתימה עבור קבורת כף רגלו של דניאל ואני לא יכולתי לתפקד בכלל בנושא, אף על פי שגם לאילת היה קשה מאוד היא לקחה על עצמה את ההתעסקות הזאת. ביום שעזבנו את נהריה ל"שיבא" אילת לקחה על עצמה לדבר עם הצוות ולהשיג כל מה שצריך עבור העזיבה כדי "לגמור יפה" עם כל הצוות בנהריה שבאמת תפקד מעל ומעבר.
כששהינו ב"שיבא" התגוררנו במשך חודש בחדר קטן אחד, אילת, תומר, שחר, אורי ואני, בצפיפות ובתנאים קשים (אל תטעו, אני כלל לא מתלוננת, ההיפך, אני מלאה שבחים לביטוח-לאומי שסייע לי בתל-השומר), את טיב היחסים שהיו ביננו הגדיר פעם תומר בשיחת מוטיבציה ששוחח עם אימי -" כל אחד בחן את רעהו, וכשמישהו התחיל לשקוע השני הרים ועודד ותמך, חודש במצב פיזי קשה ובמצב נפשי שביר, ואפילו פעם אחת לא רבנו, כל אחד התחשב בצרכי השני" – (דברי תומר).
אילת, על אף הקושי הרב, עם שני ילדים קטנטנים בני ארבע ושנתיים ועם הריון של שלושה/ארבעה חודשים, הקפידה כל יום להתפנות ולסייע לדני בארוחת הצהריים כשליבה כמה לשהות כל הזמן במחיצתו, תומר המשיך לסעוד את דניאל ברחצה ובתיפקודים בסיסיים ולא מש ממיטתו, עד שדני התחזק, פעולות שאני לא יכולתי לבצע בלעדיו. כל אותו הזמן הקרינו ילדי הומור ושמחה כדי לחמם את לב אביהם, וכדי לחזק אותי.
נו, קוראים שלי, נכון שהתברכתי ? ברור שבלעדי עזרתם הצמודה לא היו בי מספיק אנרגיות להמשיך הלאה. אני מסיימת את הפוסט כדי לא להלאות אתכם, אבל יש לי עוד תיאורים רבים באמתחתי על עזרתם המדהימה.
Filed under: הילדים שלי, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה | Tagged: הילדים שלי, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה | 8 Comments »