אשרי שזכיתי

אשרי שזכיתי בכאלה ילדים, הבלוג ילקה בחסר אם לא אספר על תמיכת  שני ילדי, איֶלֶת ותומר,שהיו שם בשבילנו מרגע הפציעה. תמיד היה קשר מיוחד בן ארבעתינו, אך הפציעה הוכיחה עד כמה הקשר הזה אמיץ. מן הסתם תמיד ילדים עוזרים ברגעים כאלה,  אך הסכיתו ושמעו כמה הם  מיוחדים.                                                       

      כשהיינו בבי"ח בנהריה שני ילדי היו לצידי , איֶלֶת לא יכולה היתה לשאת את המרחק מדניאל שהיה במצב קשה מאוד, אך מצד שני לא יכולה היתה לשאת את המרחק מילדיה בביתה שבשכונת "שלומית" . כל יום, כשהיא בחודש שלישי להריון, נסעה איֶלֶת הלוך חזור תחת מטחי קטיושות נוראיים כשליבה נקרע בין אביה לבין ילדיה, ובביה"ח כל העת סייעה לדני כדי להקל על כאביו. תומר, דאג כל יום לקלח את דני שלא יכול היה לזוז עדיין, בתנאים לא תנאים של שהות במרתף אליו עבר ביה"ח במלחמה, במסירות אין קץ היה נכנס עם הרופאים מאחורי המחיצה ומראה להם כל חור וחור של כניסות רסיסים, מחשש לזיהום זכר כל חור וחור, הוא גם דאג להיכנס עם האחיות מאחורי המחיצה כדי לדאוג שיחבשו כל פצע ופצע בחומר המתאים, פעולה שערכה מעל שעה וחצי כל יום. (הרקע לידע זה בא לתומר כי שרת בתור חובש קרבי בצבא). אחר כך היה מושיב אותו על כסא גלגלים והם היו
מטיילים להנאתם ברחבי המרתף.                                                                                                                                                                                                            

לא אשכח את האחריות שלקחה על עצמה אילת כשהודיעו לי שהם זקוקים למילוי ניירת ולחתימה עבור קבורת כף רגלו של דניאל ואני לא יכולתי לתפקד בכלל בנושא, אף על פי שגם לאילת היה קשה מאוד היא לקחה על עצמה את ההתעסקות הזאת. ביום שעזבנו את נהריה ל"שיבא" אילת לקחה על עצמה לדבר עם הצוות ולהשיג כל מה שצריך עבור העזיבה כדי "לגמור יפה" עם כל הצוות בנהריה שבאמת תפקד מעל ומעבר.

   כששהינו ב"שיבא" התגוררנו במשך חודש בחדר קטן אחד, אילת, תומר, שחר, אורי ואני, בצפיפות ובתנאים קשים (אל תטעו, אני כלל לא מתלוננת, ההיפך, אני מלאה שבחים לביטוח-לאומי שסייע לי בתל-השומר), את טיב היחסים שהיו ביננו הגדיר פעם תומר בשיחת מוטיבציה ששוחח עם אימי -" כל אחד בחן את רעהו, וכשמישהו התחיל לשקוע השני הרים ועודד ותמך, חודש במצב פיזי קשה ובמצב נפשי שביר, ואפילו פעם אחת לא רבנו, כל אחד התחשב בצרכי השני" – (דברי תומר).

   אילת, על אף הקושי הרב, עם שני ילדים קטנטנים בני ארבע ושנתיים ועם הריון של שלושה/ארבעה חודשים, הקפידה כל יום להתפנות ולסייע לדני בארוחת הצהריים כשליבה כמה לשהות כל הזמן במחיצתו, תומר המשיך לסעוד את דניאל ברחצה ובתיפקודים בסיסיים ולא מש ממיטתו, עד שדני התחזק, פעולות שאני לא יכולתי לבצע בלעדיו. כל אותו הזמן הקרינו ילדי הומור ושמחה כדי לחמם את לב אביהם, וכדי לחזק אותי.

   נו, קוראים שלי, נכון שהתברכתי ? ברור שבלעדי עזרתם הצמודה לא היו בי מספיק אנרגיות להמשיך הלאה. אני מסיימת את הפוסט כדי לא להלאות אתכם, אבל יש לי עוד תיאורים רבים באמתחתי על עזרתם המדהימה. 

למה להמציא את הגלגל מחדש?

הזכרון שלי מרגע הפציעה ואילך מורכב ממשפטים ש"נתקעו" במוחי וצפים ועולים, כל משפט כזה והסיפור שמאחריו, אחד מהם כתוב בכותרת הפוסט הנוכחי.

היתה סיבה מכרעת שבשלה עברנו מביה"ח בנהריה לביה"ח "שיבא" שבתל-השומר. כשדני נפצע הוא אושפז מטבע הדברים בביה"ח בנהריה, רובו המכריע של ביה"ח היה ממוקם במרתף, ויחס הצוות והתנהלותו ברגעי חירום אלה כשמשפחותיהם ובתיהם תחת מתקפת טילים היו נפלאים. לכאורה, לא היתה סיבה למהר ולהעבירו ל"שיבא", לולא משפט אחד שאמר לי יום אחד, אחד הרופאים " את צריכה לחתום שאת מסכימה שבשבוע הבא נכניס את דני לניתוח לקטיעה נוספת של חלק מהגדם", אני נחרדתי – קרה משהו?  "לא", ענה לי הרופא,  "אנחנו רוצים להתאים את הגדם לפרוטזה שיש ברשותינו שהיא הפרוטזה התיקנית"- הכיצד? האם אי אפשר ליצור פרוטזה מתאימה? ובאימה שמעתי את התשובה – "למה להמציא את הגלגל מחדש?", בגלל המשפט הזה, היינו בתוך ארבעה ימים ב"שיבא". שם אכן המציאו מחדש את הגלגל לשמחת ליבנו.

    בתוך ארבעה ימים בעזרת סיוע אוהד ותומך מאחראית בביה"ח, הצלחתי ליצור קשר מהמרתף כשבידי רק פלאפון, לרוב ללא עט ודף, עם חדר המיון שב"שיבא", לדאוג ששם יקבלו אותו רופא ואחות מסוימים, לארגן אמבולנס שיבוא להעביר אותנו לתל-השומר, להשיג מסמכים רפואיים לגבי מצבו של דני, ולסגור את כל מבצע ההעברה עם רשויות ביטוח-לאומי, כל זאת תוך הקפדה לוחצת על הטיפול בדני ותחת מטחי קטיושות (לא פעם נאלצתי לצאת מחוץ למרתף כדי לארגן את ההעברה), גם היום אני מתקשה להאמין שהצלחתי במשימה הזאת, מה שהניע אותי, והעלה לי את האדרנלין לכמויות מסחריות היתה הידיעה שאני לא מוותרת ושאני נלחמת כלביאה עד השגת מטרתי…והשאר הסטוריה.

  

אין מצב שדני יוכל ללכת אי פעם ללא מקל…האמנם?

המצב המיטבי שדני יגיע, לפי דעת כל הפיזיוטרפיסטים שטיפלו בו, הוא ללכת בעזרת מקל, ולא יזדקק יותר לקב הליכה, דני הלך/נשען על הקב והליכתו היתה קשה אבל בזמנו נראתה מספקת בהחלט… כך, עד שעבר ניתוח מסובך בידו הימנית, נתוח שאמנם נכשל כשלון חרוץ, אבל הביא הצלחה בצידו.   כמה הסיפור הזה אופייני לאופיו המיוחד של דני, שהצליח להוציא מצוין מגרוע.

   כשיצא דני מבי"ח "שיבא" מחלקת כירורגית כף היד, הוא היה מגובס בגבס רך שלא אפשר לו להשען על היד, כך שדני, בעצם, לא יכול היה ללכת שבועות אחדים, אבל שדני יוותר?  יום אחד כשחזרתי מהעבודה ראיתי שדני לא בכסא הגלגלים אלא מהלך בבית בביטחה, שעות אחדות של החלטה נחושה מוטטו באחת תיאורית מומחים מלומדה, אני זוכרת איך גאה בי ליבי מאהבה ומהערצה אליו.

 מה הפלא, קוראים שלי, שאני ומשפחתי חזקים על אף השנים הקשות שעברו עלינו, הרי מדניאל שאבנו את כל הכוח והנחישות לנצח את הפציעה ולעבור הלאה.       

  
  חצי שנה אחרי הפציעה
  בברית של הנכד מאור         היום                      

                                      

  

נבואות הלב – סיפור אמיתי

עכשיו ממרחק הזמן אני יכולה לכתוב על שתי נבואות לב שהיו לי בעניין פציעת דניאל, לא חששות או דאגות אלא ממש הבנה שמשהו קורה או אמור לקרות.

   לפני המלחמה תכננו דניאל ואני לנסוע לטיול מאורגן בחו"ל, נרשמנו ושלמנו לטיול לקרואטיה וסלובניה והיינו אמורים לטוס באמצע אוגוסט 2006, חודש אחרי הפציעה. שלא כהרגלי הרבתי לשאול ולספר על הטיול, לברר פרטים הרבה מעבר לצורך, וכל הזמן מתחת לפני השטח לא הניחה לי התחושה שהטיול לא יצא לפועל, ושאני מדברת, בעצם, על דברים לא נכונים. אני זוכרת שנחרדתי מהתחושה הזאת… בתאריך שהטיסה היתה אמורה לצאת, ישבנו ב"שיבא" בחוץ והבטנו בשמים מנסים לנחש באיזה מטוס היינו אמורים להיות ברגע זה.

   נבואת הלב השניה היא בעצם לא נבואה אלא ידיעה ודאית, כשנפלה הקטיושה בנהריה, היינו בבית בתי, נכדיי ואני והתכוננו ליום בילוי מחוץ לנהריה, דניאל יצא לעבודה, לפתע בשעה 07:05 פילח את השקט טיל קטיושה, כששמעתי את ההתפוצצות חשתי ממש פיזית שחלק מליבי נתלש החוצה ונשמתי נעתקת ואמרתי בקול רם : "אילת, אבא נפגע, אני נוסעת אליו", לא הייתי צריכה לברר, לא הייתי צריכה לראות ולהיווכח, היה לי ברור חד-משמעית שדני נפגע. אני תמיד אומרת, שלפחות חסכתי מעצמי את הטלפון הנוראי שהיה אמור להודיע לי על פציעתו הקשה של דניאל.