מבצע "עופרת יצוקה" מטבע הדברים מחזיר אותנו ל"מלחמת לבנון השניה", אני מחפשת סימני חרדה אצל דניאל ומוצאת שם רק דאגה עמוקה לחיילינו, אני מתכננת איתו מה נעשה במקרה של התלקחות בצפון, אם תשמע אזעקה בלילה, הפעם זה שונה, הפעם הוא יצטרך להגיע לממ"ד בכסא גלגלים, ודניאל בשלו, אל תדאגי, יהיה בסדר.
כתב טלויזיה תאר באחת הכתבות את השיירות הבלתי פוסקות של מסוקים שפינו אחרי תקרית מסוימת נפגעים לאחד מבתי-החולים, ואני נזכרת במלחמה הקודמת. כשדניאל היה מאושפז ב"שיבא" אני התגוררתי במלון "אפרופו" בתל-השומר, חלון החדר צפה על מנחת המסוקים ועל חדר המיון של בית-החולים, אני עדיין שומעת את הרעש הבלתי פוסק של המסוקים, לילה לילה, שיירות של מסוקים, שיירות של אלונקות,הייתי מגיעה מאוחר בלילה למלון מותשת ורואה ושומעת והעיינים כלות, והלב נקרע, את חלקם פגשתי כשהתאוששו במחלקה האורטופדית שיקומית, וראיתי את התמודדותם עם החיים החדשים, כל-כך צעירים ואיזה מורל גבוה היה לרובם על אף פציעתם, ושוב יגיעו חיילים לשיקום, להתמודדות הכל כך קשה עם חיים שונים ואני מקווה שלפחות הרשויות יקלו עליהם בהמשך התמודדותם.
אני חושבת רבות גם על המצטרפים הטריים למשפחת נפגעי פעולות איבה ועל ההתמודדות העתידית שלהם, כאן דניאל ואני יכולים לתרום כמיטב יכולתנו, ובאמת יצרתי קשר עם "ארגון נפגעי פעולות איבה" כדי להציע את עזרתנו.
אנו מחכים להושיט יד.
Filed under: מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה | Tagged: מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, נכי פעולות איבה, נפגעי פעולות איבה |
הבלוג של אילנה ודניאל 
אילנה
זה מצמרר מה שאת כותבת.
אני צופה בתמונות מהמלחמה וקוראת את דבריך במקביל, כואב הלב על החיילים הצעירים.
מצטרפת לתקוותך שלפחות מול הרשויות לא יהיו להם קשיים. לא לחיילים ולא לאזרחים.
כולי תקווה שהמלחמה הזו תסתיים במהרה.
ירדנה
אילנה ודינאל
מלאת הערכה על נכונותכם להושיט יד ולעזור לאחרים ולדעת שלמרות הקשיים שלכם אתם כל כך חיוניים ותומכים.
פנינה
ירדנה,
תודה על תגובתך,
כולי תקווה שהכל יסתיים מהר ולא יהיו יותר נפגעים,
אני כואבת על כל פצוע ויודעת את דרך היסורים שרבים מהם עומדים לעבור.
אילנה.
פנינה,
תודה על תגובתך.
דברתי עם יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה,
ועם מנהלת המשרד, וכנראה נוכל להרתם לעזרה בקרוב.
אילנה.
אני זוכרת את החודש שבו שהינו באותו חדר צפוף אותו את מתארת את תומר, שחר, אורי ומאור ברחמי אכן רעש המסוקים היה קורע לב אני זוכרת שהיינו מתבוננים דרך החלון ולמחרת בבוקר שומעים וגם רואים את הפצועים ושומעים את הסיפורים במסדרון או בלובי של המחלקה. כיום כאשר אני שומעת בחדשות "פצוע גפיים" "פצוע בינוני עד קשה ולא נשקפת סכנה לחייו" אני יודעת שאת המלחמה בעזה החייל סיים אך את מלחמתו האמיתית הוא רק מתחיל.